שאנשים חדלו להבין והם יכולים רק להתפלא.

["כל החיים לפניו"/ אמיל אז'אר]

כשאת נוחרת והמלאכים שרים אז אני זורק את כל הפסנתרים המכוונים שלנו לאוקינוס מתחתיי ומקשיב איך הם עושים לך "ספלאש, ספלאש, ספלאש" בחלומות

(דויד פרץ)

הייתי רחוק
ועכשיו זה קרוב
למקום בו יהיה לך
הרבה יותר טוב
שאם פעם תחליטי לחזור
לא תהיה לך סיבה לעזוב

[סיבה לעזוב \ יוני בלוך]

השתרר שקט. ארי שם בדוי קרב אליי. התחיל לדבר ונשמע רעש ירייה והוא נפל ומת. נישקתי אותו על פיו, הגבר היחידי בחיי שנישקתי על פיו, ועזבתי. אספנו את ההרוגים הרבים לפינה על הגג. אחרי כן, אולי שעה, אולי שש שעות, ירדנו לעבר קטמון וכבשנו אותה בקרב לא כל כך קשה. בדרך חזרה הלכנו בירושלים ושרנו והתושבים מחאו לנו כפיים, כך לפחות נדמה לי. והתושבים של קטמון על בנייניה ההדורים נמלטו והשאירו אוכל על השולחנות ומיטות לא מוצעות, ובמקום אחד עמד מכשיר רדיו ענק דלוק וצועק בערבית. אחד מאיתנו ירה והרג את הרדיו. מעולם לא ראינו פאר כזה. זהב. מראות ענקיות. מטבחים בוהקים, נברשות בדולח והמון אוכל. בקבוקי משקה שעמדו כמו חיילים בשורות. רצנו מבית לבית. אחרי זמן מה נרדמנו בבתים. היו מי שאכלו, אבל אני לא יכולתי, כי ארי שם בדוי ישב לי על הפה שנישק אותו. שתיתי בקבוק מים וישנתי.

כשהתעוררנו יצאנו משם והביאו משוריין והוציאו את הבקבוקים, בעיקר את הגדולים, שאחר כך הבנו שהיו שמפניה, והגענו לאנשהו, אולי לקריית-ענבים, אולי למקום אחר. התפשטנו, וכל אלה שלא נהרגו עמדו עירומים וכל אחד שפך שמפניה על האחר. עמדנו כמו חיילים בגן עדן. שופכים עלינו משקה נעים שלא ידענו אז מה הוא, ואנחנו החיילים הראשונים בהיסטוריה המתרחצים בשמפניה תוססת, ואנחנו גם מלקקים את הגופים שלנו ושופכים על עצמנו עוד נוזל חום נעים, שאחר כך הבנו שהיה קוניאק צרפתי. רקדנו ושרנו בקולות ניחרים. אחרי כן התלבשנו ויצאנו ולקחנו את המתים ואת אלה שנראו פגועים וירויים, וקברנו את מי שהיה צריך לקבור."

"לפני שהגעתי לדירתנו ברחוב בן יהודה 129 נפלו פצצות לא רחוק, וכשעליתי במעלה המדרגות ראיתי את השכנים מכונסים בתוך שמיכות בכניסה שהייתה למקלט, וכנראה אמרו לי שלום וגם התפלאו לראות אותי, כי ידעו שאינני. ניענעתי בראשי, לא היו לי מילים בפה, ונכנסתי לדירה. אחרי כן סיפרה אמי שלא אמרת שלום ומיהרתי לחדר שלי ושל אחותי מירה, שהייתה אז כבת שבע, וטרקתי את הדלת מאחוריי. ואמי אמרה שלא יצתי. לא אכלתי. לא שתיתי. ציירתי שעות בגירים צבעוניים שמצאתי במגירת השולחן שלי. ככל הנראה הזזתי את השולחן ועמדתי עליו כדי לצייר גם על התקרה. ציירתי ציורים רעים, מפלצתיים. ציירתי נשר עם עין של אדם במקורו, ציירתי ניצולי שואה עם קסקטים שכבר נראו אז ברחובות, ציירתי גגות וגג אחד שממנו כנראה חשבתי שאני רוצה לקפוץ, ולא הרשיתי לאף אחד להיכנס."

"ישבתי ליד באר באיזה כפר. אולי בית-צוריף. לא זוכר. שתיתי מים צוננים מג'ארה ואכלתי משהו שכנראה היה חמציצים, ומראה הגופות השחוטות נותר בי. חשבתי, בשביל מה הם באו? 23 מהטובים באו להציל שישה, שבעה אולי שמונה. 23 הטובים לציד, טובים בהרבה ממני בהקמת מדינות, טובים מכל חבריי הקטנים, המושתנים, ומי בכלל היינו. האם היה לנו עתיד? להם, למתי האלה, היה עתיד. יכלו להיות כנרים. ציירים. מדענים. מפקדי צבא. היום אני יודע שמהפעולה הזאת נולדה האגדה של 'אחריי'. האחריי שבגללו ייהרגו הטובים ביותר. האם זה כדאי? האם מישהו חכם ונבון וכבר מבוגר ממני צריך היה לעמוד מעליי בשביל המוות ולמות לנגד עיניי, רק כדי שאני, המותק של אמא שלי, איוותר בחיים? איזה חיים ניתן יהיה לחיות אחרי כל הסיפור הזה?"

"אחרי שחזרתי חצי מת והארץ התמלאה ניצולי שואה, 'סבונים' שהיו חזקים מאיתנו פי אלף, הבנתי שזה היה כדאי, אבל גם אז, איך מסבירים לנער באונייה שבה עבדתי ואשר בגיל 12 באושוויץ חיפש יהלומים ברקטומים של מי שהיו הוריו ושכניו מעיר הולדתו כדי למכור אותם לאס-אסים - איך מסבירים לו מה קרה בקסטל, שהרי הקסטל היה סיפור ילדים נחמד לעומת מה שהבחור הזה שתק לספר.

ויום אחד, אחרי כ-40 שנה, הלכתי לתומי ברחוב אלנבי, ליד מה שפעם היה קולנוע אלנבי. ועוצר מולי אדם כסוף שיער, רזה מאוד. בידו האחת הוא מחזיק ילדה, אולי נכדתו, ומאחוריו פוסעת אשתו והוא נועץ בי מבט משונה. אני בטוח שאני מכיר אותו, אבל מנין. והוא אומר, 'אתה יורם'. ואני אומר, 'כן'. והוא אומר, 'אתה לא זוכר אותי', ופורץ בצחוק ואני צוחק יחד איתו, ולפתע פתאום אני מזהה. העיניים שלו נותרו בי, עמוק מאחורי כל קליפות הבצל שכל אחד עוטף בהן את עצמו. והתחלנו לדבר, כמה משפטים, אמרתי לו משהו, הייתי נרגש, הוא היה נרגש, ופתאום לא היו עוד מילים. החיים שלו ושלי לא נותרו אותם החיים. היה לנו זיכרון מיום אחד על האונייה, כשהוא היה בחור צעיר, מצולק וכועס. ועכשיו הוא אדם מבוגר שמציג לי את אשתו ואת נכדתו. ונשארנו אילמים לכמה רגעים ונפרדנו. הזכרונות החליפו מבטים ומשפטים, אבל לא היו לנו מילים לדבר בהן."

יורם קניוק, "מאיפה ידענו איך מקימים מדינה", מספר על מלחמת העצמאות שלו. "ידיעות אחרונות", 28.4.09.

כולם יורים עלי
רוצים בטוב אולי
אבל יורים

אמצא לי נחת בשביל
לא אדע אנה יוביל
אבל אלך

שמעתי אנשים שורקים
שיר מלחמה מזמרים
אבל שורקים

והרובה הוא הפה
מדברים דברים הרבה
אבל רובה

אנשים יורים יורים
כולם אלי מתכוונים
ויורים.

(נכתב על-ידי סמל יעקב ברג ז"ל, הולחן על-ידי אביתר בנאי במסגרת פרויקט 'עוד מעט נהפוך לשיר')

הזהיר את בתו מכל מיני אסונות ופגיעות: "מקיר חותך, מגג נדלק, מצל חשך, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים... שמרי נפשך מן השורף, מן החותך... מן הסמוך כמו עפר, כמו שמיים".

גם באזור ים המלח אפשר להפגע בכל מיני פגיעות: ליפול מראש הצוק, להיסחף בשיטפון, וגם - הכשת נחש, מכת חום, סלע מתדרדר ועוד. כל אלה ברורים וצפויים כמו השורף, החותך והנופל של אלתרמן. אבל ה"סמוך כמו עפר" שלו, האדמה, הוא כבר דבר אחר: הקרקע נתפסת כדבר הבטוח ביותר בעולם, ודווקא ממנה צריך להיזהר.

אני לא בטוח שאלתרמן הכיר את הבולענים, אבל הוא הכיר את רעידת האדמה ואת סיפור קורח ועדתו וגם את בולעני הנפש ידע. ברור היה לו שהסכנות האלה נוגעות בפחדים העמוקים ביותר של האדם. ואכן, הבולענים של ים המלח מעלים על הדעת קבר ומלכודת, בור שחת ושאול, ועולמות פנימיים שעלולים להיפער פתאום - וכל זה כה סמוך, תחת קרקע בטוחה, לכאורה.

מעניין, הפחד שהבולענים מעוררים הוא מסוג הפחדים הקמאיים, אבל הם עצמם בני זמננו. פעם ידעו את אפשרות קיומם רק בעלי מקצוע. היום מכירים אותם כולם. יש לנו כבר מאות רבות של בולענים כאלה, ואיש אינו יודע כמה עוד ממתינים מתחת לאדמה, ואת מי יבלעו מחר.

(מתוך הטור של מאיר שלו בידיעות אחרונות)

"תאניס חזר עתה על המילים כפי שאמר אותן אז. לא פלא שסר תומאס נראה כה המום. אלה לא היו מילים רבות השראה, מילים שיהדהדו כל ההיסטוריה. אבל הן אמרו משהו על אותה קבוצה משונה של חברים שיצאה, לפני שנים כה רבות, לשנות את העולם.

'אני אצא דרך המטבח'."

[דשל"ק, עמ' 293-294, מרגרט וייס וטרייסי היקמן.]

מוקדש לנוף.

"כֻּלָּן צועדות

ואני צפה.

כֻּלָּן מניעות את ידיהן ורגליהן

כמו בֻּבּוֹת מוזזות על-ידי חוטים

גם אני צועדת

כמעט כמו כֻּלָּן

אבל אני צפה.

כשעמדנו במסדר

והצל שלנו נפל כגוש כהה על מגרש המסדרים

הבחנתי פתאֹם

שככל שאנסה

לא אוכל לגלות את הצל שלי

בגוש הכהה הזה."

[מתוך "דברים שצריכים לעבור"\ורד מוסנזון]

יציאה ראשונה הביתה מהטירונות.
רק לפני חמישה ימים עוד הייתי בהימלאיה.

"ראוי לכל ספרייה שיהיה בה לפחות ארון ספרים אחד, שאם מוציאים מתוכו ספר אחד (הספר הזה יכול להיות מדריך טלפונים שחסר בו דף, או ספר מתח שבו מתגלה מדוע באותו מדריך טלפונים חסר דף, או אפילו חוברת שירה שכתב משורר המהפכה שעל הכריכה הלבנה שלה טביעת כף-רגל, כיוון שאחד הבעלים הקודמים של הספרייה דרך עליה פעם אחת בטעות, ואולי דווקא בכוונה, אחרי שהוציא את כל הספרים מהמדף כדי לסדרם מחדש).

כך או אחרת, ראוי שבכל ספרייה יהיה לפחות ארון ספרים אחד שאם מוציאים ממנו ספר אחד ואחד בלבד, מיד מתחיל הארון לחרוק כמו שער ברזל שלא שומן מאה שנים ועוד שנה ולנוע אט-אט עד שהוא משלים סיבוב של תשעים מעלות.
או-אז מסתבר שמאחורי ארון הספרים ישנו מסדרון סתרים."

[מתוך "מתכוני חלומות"\אלכס אפשטיין]

אמא היתה מדברת בטלפון ומציירת ציורים עם עט על נייר

אבא היה בלי חולצה עובד בגינה

אני הייתי פותח מקרר

מסתכל וסוגר

(אביתר בנאי, מתוך "את שקט")

בתוך זמן קצר הם מגלים כי סופם לגדול.

וכך גילתה זאת ונדי: יום אחד, כשהיתה בת שנתיים, שיחקה בגינה. היא תלשה עוד פרח ורצה איתו אל אמה. אני משער שהיא נראתה מקסימה למדי, שכן גברת דרלינג הניחה את ידה על לבה וקראה: "אה, לו רק יכולת להשאר כך לעולם!" אלה היו כל הדברים שהחליפו ביניהן בנוגע לנושא ההוא, אלא שמאותו רגע ואילך ידעה ונדי שהיא עתידה לגדול. אחרי גיל שנתיים תמיד יודעים. גיל שנתיים הוא תחילת הקץ."

[מתוך "פיטר פאן"\ ג'יימס מתיו ברי]