| 4/2010
יום של תום
כָּל צַעַרְךָ לֹא יַחֲזִיר
יוֹם שֶׁל תֹּם: אָבָק זָהֹב
בִּשְׂעָרָהּ (וּשְׂעָרָהּ שָׁחֹר). יוֹם
שֶׁל תֹּם. חִכִּיתָ כָּל הַיּוֹם
וְעַתָּה עֶרֶב. שָׁלוֹם עַל פָּנֶיךָ
הָרְפוּיוֹת וְעַל יָדֶיך הַנָּחוֹת לְפָנֶיךָ
עַל הַשֻּׁלְחָן. רַב לִי רַב,
אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִקְרֹא עַכְשָׁו.
לְשֶׁעָבָר לֹא חִכִּיתָ וְיָדַעְתָּ
כִּי תָבוֹא. עַכְשָׁו לֹא תָבוֹא
וְאַתָּה מְחַכֶּה, סַפְקָן. רַב לִי רַב. כָּל
שֶׁהָיָה תֹּם –
הָיָה לִסְפֵקוֹת עַכְשָׁו.
יום של תום / נתן זך
| |
כבר זמן
גשם מגבוה נופל
ואנחנו מביטים בו ונותנים לו שמות
מצטופפים תחת אותה מטריה
מחכים שיפסק
גשם מגבוה נופל
ואנחנו מביטים בו ונותנים לו שמות
מחכים
שיצא השמש
וימיס את לבנו שקפוא
כבר זמן
נשר מגבוה עוקב
ואנחנו זהירים ובונים עוד חומות
מצטופפים תחת אותה מטריה
מחכים שיתרחק
שיבוא החשק להעיר את לבנו שרדום
כבר זמן שיבוא החשק להעיר את לבנו שרדום
טועמים את טעם הגשם הנופל
אוהבים בערפל
כבר זמן.
[אלברט סופר]
| |
כמה שבועות אחר כך
נסעתי לראיין בירושלים את דני קיי. לפני שיצאתי לדרך צלצלתי אליה לשאול מה שלומה. "אני בסדר," היא אמרה, "דולב אצלי."
הגעתי לריאיון שפוף ומדוכא. קיי, שהיה יהודי חם ואדם רגיש, הבחין שאני לא מרוכז ושאל אותי מה קרה. סיפרתי לו שפגשתי את אהבת חיי, אבל אני חושש שלבה נתון לאחר.
עד יומי האחרון הייתי אסיר תודה לו על תגובתו. "עזוב אותך מהריאיון," אמר לי, "אני אפנה לך זמן מחר. סע לתל אביב ותציע לה להתחתן איתך."
נוריתי מן הכיסא, יצאתי החוצה ונכנסתי למונית. "לתל אביב," אמרתי לנהג, "ותמהר."
בעוד הרי ירושלים חולפים על פני הרגשתי איך מתעורר בי הכעס. עם כל הכבוד לאמרותיו של אריסטו על האהבה, זכרתי אמרה אחת שלו, שהתאימה הרבה יותר למצב רוחי באותה שעה ארוכה כנצח: "כל אחד יכול להתרגז- אין קל מזה. אך להתרגז על האדם הנכון, במידה הנכונה, בעיתוי הנכון, למטרה נכונה ובדרך נכונה- אין זה דבר קל כלל ועיקר."
כשהגענו לתל אביב הייתי כבר מרוגז למופת. נכנסתי לביתה של שולה והתייצבתי מולה. "נמאס לי מזה," הרעמתי בקולי, "אנחנו מתחתנים."
"בסדר," אמרה שולה, "מה אתה צועק."
מתוך זיכרונות אחרי מותי- סיפורו של יוסף (טומי) לפיד, מאת יאיר לפיד.
| |
"אולי יפה היה אילו נפגשו אמך ואבי. בודאי היו מוצאים להם הרבה נושאים משותפים לשיחה. לא כמונו, חנה, שאנחנו יושבים כאן ומדברים על הורינו. את משתעממת?" שאל מיכאל בחרדה, וכששאל התכווצו עיניו כאילו הכאיב לעצמו בשאלתו.
"לא," אמרתי, "אני אינני משתעממת. טוב לי כאן."
[מיכאל שלי /עמוס עוז, עמ' 10]
| |
קעור מבטי כל היום
לשתות כל דבר זורח.
נפלא מבינתי תמיד
איך אין אדם אחר בוער כל כך אל זה,
איך אנשים הולכים...
רואים ירח...
מנהלים שיחה שקטה על מזג האויר...
אצלי כל פרח הוא סכוי
שיהיה פתאום שנוי
נשגב, כביר, בלתי מצוי,-
אצלי
כל
פרח...
תרצה אתר
מתוך "עיר הירח".
שבר את ליבי.
| |
נפגשנו כך
"לפני שנים רבות היתה האחת מאיתנו בחודש השמיני להריונה ונראתה כמו הדגם החדש של מקרר אמקור, מינוס העיצוב הארגונומי. השנייה מאיתנו היתה אז צעירה דקת גו, חסרת מורא וחדת לשון. ואף כי לא הצטלבו דרכינו, יצא לנו לשמוע זו אודות זו. חברתנו דאז, פזית, היא שהפגישה בינינו, לא לפני שהזהירה את האחת שהשנייה מגלה עניין גדול בפרשיית אהבים נושנה, אם כי מיתולוגית, שניהלה האחת.
כי כן, באורח פלא, ועוד בהתחשב במתרחש בעיר הזאת ובעברה הסוער ורב המעללים של האחת, לא חלקו האחת והשנייה מעולם אותו בחור, ואותו אחד מדובר שהאחת יצא לה להתרועע עמו והשנייה טיפחה פנטזיות מלאות שקיקה בגינו, לא היה סתם אחד. הוא היה אז בעיני שתינו האחד.
ובבוקר ההוא, הגורלי, או שמא היתה זו שעת צהריים, התפרצה השניה מאיתנו לביתה של פזית כולה נרגשת וסקרה את האחת, שהיתה שקועה עמוק בספה, מחמת עומס משקלה, במבט בוחן ומדוקדק. ספק אם הבחינה בכלל שהאחת, הדבר האחרון שהיא מסוגלת להיזכר בו במצבה הוא ימי הסקס הפרועים שלה. למעשה, באותו יום, ובאותם חודשים של שלהי הריון, המחשבה על סקס עוררה באחת אימה מהולה ברתיעה. על כל פנים, השנייה צנחה על הכורסה, וללא שהיות או דיבורי סחור-סחור השליכה לעבר האחת את המשפט שלעת ייחרת בזכרונן, "את חייבת להגיד לי, באמת נתקעת איתו?"
האחת השתנקה. היא מעולם לא שמעה בחורה מדברת ככה, ועוד אל בחורה אחרת. ברגע הראשון עוד נעמדה לה לאחת גערה על קצה הלשון. וגם היא קצת נעלבה שהשנייה מסכמת לכזה משפט בוטה את הרומן ההוא, שעדיין הטיל מזמן לזמן צל כבד על לילותיה. התחילה האחת למלמל משהו בדבר לבה שהושחת ללא הכר בגלל אותו בחור, עד שהבחינה שהשנייה כלל אינה מעוניינת בפרטים פיוטיים. היא רוצה את ההארד קור, והיא לא מתכוונת ללכת.
התגברה האחת על הזעזוע והסגירה מה שהסגירה. ולמראה עיניה הנפערות בקנאה מהולה בהתפעמות של השניה, חשה לפתע כמו שלא יצא לה לחוש שנים - נחשקת, מרתקת, ממש מושא ראוי להערצה.
וכך התאהבה האחת בשנייה.
חלפו ימים, אפילו שבועות, והאחת והשנייה לא התראו.
עד שנולד התינוק.
עוד באותו יום התקבל בבית-החולים מברק בהול לפעוט בזו הלשון: "שלום לך תינוק קטן. סוף-סוף החלטת לפרוש מהרחם של אמא. מותק, אני מתחייבת בזאת להיות לך לאם רוחנית (כולל מוסיקת כאסח, שכטות וכוסיות) ולדאוג שתהיה פאנקיסט עם שורשים דתיים והכי חתיך. שלך בנאמנות לנצח." על החתום, השנייה מאיתנו.
כעבור שבוע באה השנייה לבקר את האחת והתינוק, שהגיעו הביתה, הציצה ארוכות ביצור הקטן והמדובלל והודיעה חרש, בנימה פסקנית, לאחת, "יקירתי, רק שתדעי, זה התינוק שלי. אני מרשה לך בינתיים לגדל אותו עבורי. אבל שלא תטעי."
פלבלה האחת בעיניה ותהתה - ההיתה השניה, או שחלמה חלום?
חלף עוד חודש, אולי יותר, אולי פחות, והאחת והשנייה נפגשו לארוחת בוקר. זה היה בבית-קפה אחד בשינקין, שכבר אינו קיים. האחת באה למפגש לבושה בסמרטוטים ובעיניים טרוטות. השנייה הגיעה במיטב המחלצות הפאנקיסטיות שאז כה הרבתה ללבוש. הזמינה האחת ארוחת בוקר שכללה ביצה רכה בגביע קטן, ובעודה מתארת לשנייה מאתנו את הלילות הלבנים ומחשבות הביעותים שהם מנת חלקה מאז שבה הביתה ותינוק קטן באמתחתה, הטיחה את הכפית בראש הביצה.
כהרף עין, לא יותר, חלף בין הרגע שהטיחה לבין הרגע שמצאה את עצמה מכוסה בנתזים צהבהבים של חלמון.
וזה היה הרגע שבו השנייה התאהבה באחת.
ומאז לא נפרדנו.
אנחנו הולכות לשופינג, ואנחנו מתחלפות במגזינים, אנחנו מתוודות על הכל, ואנחנו מתקוטטות כמו זקנות מטורפות, והתינוק שלנו גדל והיה לנער.
הבחורים שהיו התחלפו. ועם אלה שיש לנו, כנראה נישאר. האחת מאיתנו חזרה לישון ולמדה לאכול בלי לטנף את עצמה. השנייה מאתנו חדלה כמעט לגמרי לנבל את הפה ולהשתמש במילים שלא יאות לבחורות.
אנחנו כבר לא נתקעות. אם כבר יוצא לנו, אז אנחנו משתרללות.
אבל רוב הזמן אנחנו סתם רובצות ולוטשות עיניים בטלוויזיה בזמן שאנחנו מדברות בטלפון, שעות על גבי שעות.
והאחד, ההוא?
גם ממנו הצלחנו להיגמל. איכשהו."
[מתוך המדור "הצעקה האחרונה" בעיתון "העיר", לוקט מאוחר יותר לספר "אחת מאיתנו"\ נילי לנדסמן ותמר קרוון]
לאדוה
| |
הארה בדרך הביתה מן הים
"הדבר הכי מופלא בהליכה לים זאת בעצם הכניסה לעיר בדרך חזרה.
מתחילים לקבל את התחושה הזאת עוד במים, כשלרגע אחד מתבוננים בבתים ובמגדלים של העיר שצפים להם על פני האדמה, ושנראים פתאום מאד רחוקים בשקט המסוים הזה שבו אתה נמצא.
כשחוזרים לתוך העיר הכל נראה פתאום מאד מוזר: הבתים, המכוניות, האנשים הממהרים - עם החול והריח של המלח שעדיין דבוק לך לעור אתה מרגיש באיזה אופן מהותי נבדל מכל זה, כמו שכבה דקה של מים שמפרידה אותך ממה שהוא החיים שלך עצמם בשאר הזמן.
הנקודה הכי יפה בדרך חזרה היא כשאנחנו עוברים באזור של צפון הרצל ודרום רוטשילד, איפה שכל גורדי השחקים העסקיים שנבנו לאחרונה. מישהו, כפי הנראה, החליט להקים באזור מעין "סיטי" לא ברורה, ואם בכל זמן אחר אני מביט בכל ה"סיטי" הזאת בעין חדשנית ונרגנת, הרי שבדרך חזרה מהים התגובה פחות או יותר הפוכה: חזיון גורדי השחקים הליליים על חלונותיהם המנצנצים בחשיכה מהמם, וכמוהו גם הרחוב הסואן עם כל מיני האנשים בסוף יום העבודה שמתרוציים בין מסעדה מקושקשת אחת לרשת בתי קפה שניה.
הצבעים, הרעשים, האורות - אפילו הצפיפות והאבק - פעם בשבוע-שבועיים אפשר להתאהב בהם מחדש כשחוזרים חזרה מהים, להתאהב מחדש בציביליזציה המטופשת הזאת, חייבים להודות, שכל-כך מחשיבה את עצמה כאילו הו-הא, ומה היא בעצם? - קן של נמלים מבולבלות שמתרוצצות לכאן או לכאן, בלי לדעת לאן הן מנסות להגיע ובטח לא אם אפשר להגיע לשם.
תמיד טענתי שאם בשיא הקיץ מקפידים ללכת לים ביום קבוע פעם בשבוע אז לא צריך מזגן - הזיכרון של המים הטובים מספיק לסחוב אותך לשבוע בתוך הזיעה.
הים הקיא את העיר הזאת מתוכו כמו גור חתלתולים שפולט כדור פרווה, ופעם בשבוע צריך לחזור חזרה אל המקום שממנו העיר נפלטה. "
[מתוך הטור "הגורם האנושי" בעכבר העיר\ נועם אבידן-סלע]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: