אדם חייו ארוכים מאוד,

לראות חול הופך כביש וכביש שוב חול

ולאהוב שוב את האישה שפעם אהב.

אנחנו מופתעים כל כך ממאות חגי חנוכה

בחיינו ומאלפי חגי פסח ומרבבות

ימי השבת. כמו כשאתה בא לארץ צפונית

בקיץ והשמש שוקעת והיום נמשך ואתה אוכל 

ושותה ויוצא החוצה והיום נמשך ואתה אוהב 

ואתה קורא והיום נמשך.

אבל אדם חייו קצרים.

אילו חיינו חיי נצח לא הייתה לנו

אהבה ולא כאבה.

אני זוכר שאמרתי לך לפני הרבה שנים

בואי אליי, היי שלי, אני אוהב אותך כל כך,

ובכית ואמרת, "באת בזמן לא טוב,

אני רתוקה בכל גופי ובכל נפשי

לאיש היפה והרע הזה".

והלכתי מאיתך ולבי נשבר בתוכי.

אבל אילו חיינו חיי נצח

לא היה נשבר לבי,

הייתי אומר לך: אין דבר

נפגש בעוד אלף שנה ואולי

בעוד מיליון שנה

ואז תהיי שלי.

[יהודה עמיחי, מתוך "שעת החסד"] 

וגם אותנו, ואם נלך בדרך המחשבה שלך נגיע למסקנה שכולנו הורגים [...] בדברים כאלה, שושיק, אסור להיות חכם מדי; אסור לחקור עד הסוף. צריך להיות קצת עיוור תמיד, ולא לראות הכל, כי אחרת, באמת, כולנו רוצחים, מנוולים גדולים אנחנו.

"חיוך הגדי" / דויד גרוסמן [עמ' 263]

במבט הזה, היתה מיד מתערטלת לו, שיראה בלי שום הפרעה עד פנימי-פנימה. לאיש מלבדו לא הרשתה לראות לה ככה. גם לא לאילן. ולאברם היא נתנה, כמו המילה הגועלית הזאת, 'נותנת'; לאברם היא תמיד היתה נותנת, את כולה, כמעט מהרגע שהכירה אותו, כי היתה לה תחושה, אמונה - נו, עוד פעם. האמונות האלה שלה, משאלות הלב, האשליות, אף-פעם את לא לומדת? - שיש לה שם בתוכה משהו, או מישהי, שאפילו היא בעצמה לא יודעת בדיוק מי היא, ואולי היא אורה אבל כמו בהרכב פנימי אחר, נאמן יותר למהותה, מדויק יותר ועמום פחות, ולאברם כנראה יש דרך להגיע אליה, והוא היחיד שיכול לדעת אותה באמת ולהפרות אותה במבטו, בעצם קיומו, ובלעדיו היא פשוט לא קיימת, אין לה חיים בלעדיו, ולכן היא שלו, ולכן היא זכותו.

אישה בורחת מבשורה/דויד גרוסמן