| 6/2010
תאי מוח זהים, עיבוד שונה
"כל נתוני החישה של יצור חי מעובדים על-ידי המוח. כשעוסקים בתאי המוח או בנוירונים, מגלים שלבני האדם ולבעלי החיים יש אותם נוירונים. אנו משתמשים בהם באופן שונה, אך התאים של כולנו זהים.
פירוש הדבר שבאופן תיאורטי, גם לנו יכולה היתה להיות תפיסה יוצאת-דופן כמו לבעלי החיים, לו הצלחנו להשתמש בתאי עיבוד החישה במוחנו באופן שבעלי החיים משתמשים בהם. אני חושבת שיש כאן יותר מאשר תיאוריה; אני חושבת שיש אנשים שמסוגלים להשתמש בתאי עיבוד החישה במוחם כמו בעלי החיים.
לתלמידתי הולי, שאיבחנה כלוקה בדיסלקציה חמורה, יש תפיסה שמיעתית כה מפותחת, שהיא מסוגלת לשמוע מכשירי רדיו שאינם פועלים. כל מכשירי החשמל מושכים זרם חשמלי גם כשהם מכובים. הולי מסוגלת לשמוע את גלי השידור הזעירים שהרדיו קולט גם כשהוא מכובה.
היא היתה אומרת לי, "ערוץ NRP משדר עכשיו תכנית על אריות," וכשהדלקנו את הרדיו אכן שמענו תכנית על אריות. הולי הצליחה לשמוע אותה. היא מסוגלת לשמוע את רחש החשמל הזורם בחוטים שבקיר."
[מתוך "השפה הסודית של בעלי-החיים"\טמפל גרנדין]
| |
אֹשֶׁר שָׁלֵו
תְּלוּלִית הַחוֹל שֶׁמֶשׁ רָוְתָה,
עַל תְּלוּלִית הַחוֹל – אֲנִי וְאַתָּה,
וּבַלֵּב –
אֹשֶׁר שָׁלֵו.
חֲצָאֵי צְבָעִים, חֲצָאֵי קוֹלוֹת,
לֹא צָרִיךְ לִשְׁאֹל, לֹא צָרִיךְ לַעֲנוֹת
הַבֵּט, הַקְשֵׁב.
הַעֲבֵר יָדְךָ עַל חֶלְקַת שְׂעָרִי.
בַּלֵּב –
אֹשֶׁר שָׁלֵו,
צֳרִי.
רחל.
(לחן מקסים של אהוד אטון ואוריאל הרמן, כאן: http://www.myspace.com/shireyrachel//).
השיר הזה גרם לי לאושר שליו. (:
| |
All my little plans and schemeslost like some forgotten dreams
seems that all i really was doing
is waiting for you
[מתוך "Real love"\ ג'ון לנון]
| |
אביב: אותי מוזיקה מזרחית עושה עצוב.
שלום: "חביבי, אם עצוב לך, תסע באוטו בלי רדיו".
אביב: אני מיעוט.
שלום: "השאלה היא, האם אתה רוצה להיות רוב? אני תמיד הייתי מיעוט והבנתי שזאת המהות"
מתוך ראיון של אביב גפן עם שלום חנוך שפורסם במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, בתאריך לא ידוע.
אם מישהו יודע את התאריך, אתם מוזמנים לעדכן אותי.
| |
ראי
כל אדם נושא בחובו חדר. עובדה זו אפשר להוכיחה אפילו בעזרת חוש השמע. כשמישהו הולך מהר ואתה מקשיב, נניח בלילה, כשהכל שקט סביב, אתה שומע למשל חריקת ראי שלא הוצמד כראוי.
(קפקא)
| |
אליסון
"ההורמונים הנשיים החלו לתת בדיינה את אותותיהם. תדירות זקפותיו פחתה, כמו גם משכן, אבל הם לא הפחיתו מתשוקתו לאהוב אותי. כמעט בכל לילה קיבלתי עיסוי לפני השינה, ולפחות חצי מהזמן מצאתי את עצמי על גבי כשהוא חוקר בלשונו ובאצבעותיו את ערוות חלומותיו.
כל מה שביקש בתמורה היה, שאהיה אישה. נשית. הוא צפה בי כשגילחתי את רגלי ואת בתי השחי, לטש בי עיניים כשלבשתי תחתונים או חזייה. הוא רצה לראות איך אני יושבת כשדיברתי בטלפון עם קארלי, להקשיב כשפטפטתי בלילה עם ננסי, עם מולי, או עם אמא שלי בפילדלפיה.
'איך את מורחת חמאה על הטוסט שלך?' היה שואל ברצינות מלאה. ואכן, זאת עובדה, נשים מורחות חמאה על הלחם בצורה שונה מאד מאשר גברים.
'תרשי לי להתבונן בך נכנסת למכונית,' היה אומר, והייתי מראה לו.
'תברישי שוב את השיער, בבקשה.'
'מוכנה לדפדף בעיתון?'
'איך את מרימה עט?'
זה אף פעם לא הטריד. הרגשתי כשכיית חמדה וכאלָה, בו-בזמן. אישה שנאהבת בכמה וכמה רמות. אישה שנאהבת מכל הסיבות הנכונות, וגם מסיבות כל-כך קטנות, עד שבכל מערכת יחסים אפשרית אחרת, היו נחשבות זניחות לחלוטין.
האופן שבו החזקתי ספר כשקראתי על הספה. העובדה שישנתי על הצד חמישה-שישה ימים לפני המחזור, כי השדיים שלי היו רגישים. הדברים שנשאתי בתיקי."
[מתוך "רדיו טרנסג'נדר"\כריס בוג'אליאן]
| |
"כל סביבות הבית נראו כמו וולט דיסני על אקסטזי
עם סנאים ודורבנים וצבאים ששוטטו להם עם הברווזים והכלבים והתרנגולות והעיזים והכבשים, ונראה שהמלחמה הזאת בלבלה בעיקר אותם.
פייפר ואדמונד ואייזק ואני נהגנו להביט בהתקהלות הססגונית והמטורפת שהתרחשה בכל יום בשקיעה ואחר-כך אדמונד ואני היינו חומקים לנו לחדר השינה הזעיר שבקומה העליונה או למזווה הגדול שמתחת לקצה הגג המשופע או למתבן ההמלטות או לאחד מאלף המקומות שמצאנו ושם ניסינו וניסינו וניסינו לבלוע כמה שיותר זה את זה אבל זה היה כאילו קיללה אותנו מכשפה וכמה שהשתדלנו להשביע את הרעב נעשינו יותר מורעבים.
זאת היתה הפעם הראשונה הזכורה לי מזה המון-המון זמן שהרעב לא היה עונש או פשע או כלי נשק או צורה של הרס-עצמי. הוא פשוט היה תחושת ההתאהבות.
לפעמים היה נדמה לי שעברו שעות ובעצם חלפו דקות בלבד. לפעמים נרדמנו והתעוררנו וסיימנו את מה שהתחלנו והפסקנו באמצע. לפעמים הרגשתי שאני נאכלת בתוכי, כמו אותם אנשים החולים במחלה שמעכלת את הקיבה עצמה. ולפעמים היינו חייבים להפסיק, כי היינו שרוטים וחבולים ומותשים ועדיין מחושמלים ורוחשים מדבר שאפילו לא נשאר לנו כוח לעשות משהו בעניינו."
ככה אני חיה עכשיו /מג רוסוף
| |
בואי, בואי איתי. הקיץ
לא ישוב לעולם. האדמה
מתחילה לנסוע
(דוד אבידן)
| |
הו מוזה צהובה, מהי לשון הרבים,
לשון הרבים שבשיר?
- זהו הגוף הקטן שמתפצל
מבדידות לפמליה.
(שרון אס)
| |
פ כמו פצועה
"כשהוא התרומם נשארתי לשבת על האדמה, מכווצת בתוך עצמי. הוא תפס לי את הזרוע והכריח אותי לעמוד, ואחר-כך גרר אותי עד לאופנוע.
כל הדרך הביתה לא החלפנו מילה. הוא הוריד אותי בפתח ועליתי במדרגות, משוכנעת שאני אשמה בכול בגלל שהתלוויתי אליו לחורשה הארורה ההיא.
התבוננתי באנטוניו שהיה שעון עכשיו על הבר, אנטוניו שנהיה צל של עצמו, שישב צמוד לכוס הוויסקי שלו בייאוש של תינוק שנצמד אל פטמת אמו, והבנתי את עמדתם של הפילוסופים שטוענים שיש אלוהים אבל הוא אדיש אלינו, שדי היה לו בכך שהוא הניח אותנו על האדמה, ואז איבד בנו עניין.
באופן דומה, יש אנשים שיוצרים אותנו, שהופכים אותנו למי שאנחנו, אנשים שפעולותיהם מטביעות חותם על שארית חיינו באופן שלעולם לא נשוב להיות מי שהיינו, ועם זאת הם לא לוקחים עלינו אחריות.
לפני שאנטוניו עבר דרכי הייתי אדם אחד, ואחר-כך נהייתי אדם אחר לגמרי. והנה אנטוניו הזה, ההוכחה החיה לשינוי שלי, לגמרי לא מודע לסערה שהרסה במעופה את כל הפרחים והשאירה אחריה רק קוצים ועשבי פרא."
[מתוך "אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות"\לוסיה אצ'וריה]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: