בקשות תקועות בחריצי הכותל המערבי,

פתקי ניר מקומטים ומודבקים.

לעומתם פתק תקוע בדלת ברזל ישנה

מוסתרת למחצה בשיח יסמין:

"לא יכולתי לבוא,

אני מקוה שתבין".

[מתוך: מאדם אתה ואל אדם תשוב - יהודה עמיחי, עמ' 46]

היינו שבורים, המומים, כואבים
החלפנו מבט, השפלנו עיניים
אחר כך זעמנו, נשפנו, רשפנו
התחלנו לחרוק, לחשוף שיניים
רצינו לשאול, לנסות להבין
ולא ידענו נפשנו
אחר כך חייכנו, לקחנו אוויר
זרקנו הכל וחזרנו לשנינו

תודה על השקט, תודה על האור
על הלב הרחב שהמיס את הכל
על הראש הבריא, סערת הנפש
הזמן היקר, החום והרגש
תודה על הרוך, התמימות הפשוטה
הליטוף, החיבוק, המילה הטובה
על הכל בו נשמת האדם עמוסה

תודה אנשים טובים, תודה
תודה אנשים טובים, תודה

היינו שבורים, המומים, כואבים
הפנמנו לאט, נשכנו שפתיים
אחר כך חשבנו, שתקנו, דמענו
כמעט ויתרנו, הרמנו ידיים
רצינו לשאול, לנסות להבין
ולא ידענו נפשנו
אחר כך חייכנו, לקחנו אוויר
זרקנו הכל וחזרנו לשנינו

תודה על השקט, תודה על האור...

תודה אנשים טובים, תודה.
תודה אנשים טובים, תודה.
תודה

(אריק איינשטיין)

הוא חושב זמן רב, מתעמק ומתלבט, אבל נילי יודעת שתשובה כבר יש לו, מזמן, ושהוא רק שוקל אם לשתף אותה בה.

אצל אנשים, הוא מעיף בה עין, בוחן אותה, והיא יודעת שהיא עומדת להיכנס לעוד אחד מהמבוכים שלו, אצל אנשים זה בכלל משהו אחר: אצל אנשים זה הדיבור.

הדיבור?! קולה נבלע. היא לא בטוחה שהבינה אותו, אבל בלי ספק חשה אצבע דקה, חמימה, שנגעה בה לרגע בעומק ישותה.

כל יום, הוא מגולל בפניה בהיסוס את המחשבה שלו, יש כאילו מילה אחת -

שאם אני אומרת אותה - גואה נילי בבת אחת.

אז את זוכה. עינו השחורות זורחות מול שלה, להרף-עין הוא מפולש לה, והיא רואה פנימה, לתוך תוכו האפל, ונקודת זהב זעירה מהבהבת אליה שם. אבל במה? היא צוהלת, במה אני זוכה?

לא יודע. הוא צוחק, קל, זחוח, מסתובב בחדר בידיים מתוחות לצדדים, מאיפה לי לדעת? אולי פתאום את מרוויחה בטוטו? כאלה, צ'ופרים.

או מתאהבת, נאנחת נילי בתוככיה."

(דויד גרוסמן, בגוף אני מבינה)

יַלְדָּה שֶׁלִּי, עוֹד קַיִץ עָבַר
וְאָבִי לֹא בָּא לַלּוּנָה-פַּרְק.
הַנַּדְנֵדוֹת מוֹסִיפוֹת לָנוּד.
שְׁנֵינוּ בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לְחוּד.

אֹפֶק הַיָּם מְאַבֵּד סְפִינוֹתָיו -
קָשֶׁה לִשְׁמֹר עַל מַשֶּׁהוּ עַכְשָׁו.
מֵאֲחוֹרֵי הָהָר חִכּוּ הַלּוֹחֲמִים.
כַּמָּה זְקוּקִים אָנוּ לְרַחֲמִים.
שְׁנֵינוּ בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לְחוּד.

יָרֵחַ מְנַסֵּר אֶת הֶעָבִים לִשְׁנַיִם -
בּוֹאִי וְנֵצֵא לְאַהֲבַת בֵּינַיִם.
רַק שְׁנֵינוּ נֹאהַב לִפְנֵי הַמַּחֲנוֹת.
אוּלַי אֶפְשָׁר עוֹד הַכֹּל לְשַׁנּוֹת.
שְׁנֵינוּ בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לְחוּד.

אַהֲבָתִי הָפְכָה אוֹתִי כַּנִּרְאֶה
כְּיָם מָלוּחַ לְטִפּוֹת מְתוּקוֹת שֶׁל יוֹרֶה;
אֲנִי מוּבָא אֵלַיִךְ לְאַט וְנוֹפֵל.
קַבְּלִינִי. אֵין לָנוּ מַלְאָךְ גּוֹאֵל.
כִּי שְׁנֵינוּ בְּיַחַד. כָּל אֶחָד לְחוּד.

(שנינו ביחד וכל אחד לחוד / יהודה עמיחי)

כְּשֶׁאַתָּה שׁוֹהֶה כָּאן
אֲנִי שׁוֹקֶלֶת פָּחוֹת.
כְּשֶׁאַתָּה אוֹכֵל אִתִּי
יוֹתֵר טָעִים לִי הַתּוּת וְהַתִּירָס.
כְּשֶׁאַתָּה בָּא אֶצְלִי
צְלִילֵי מוֹצַרְט בָּרַדְיוֹ
בְּלִי הַפְרָעוֹת
וּבְיוֹם שִׁשִּׁי הַשּׁוּק הַמְּסֻכָּן
צוֹעֵק צוֹחֵק מְפַהֵק
בּוֹהֵק בַּשֶּׁמֶשׁ
כְּמוֹ יְרִיעָה עַל אֲגַם
כְּשֶׁאַתָּה שׁוֹהֶה כָּאן.

כשאתה שוהה כאן / חמוטל בר־יוסף

פתאום הכל הפך כחול
פתאום ארמון צמח בחול
ביני הילדים אורות קטנים
פתאום היה לי טוב כל כך

פתאום אביב הוסיף ירוק
פתאום מכתב בא מרחוק
ביני הילדים אורות קטנים, קטנים
פתאום היה לי טוב כל כך

פתאום לשמש יש זהב
פתאום הים רחב רחב
ביני הילדים אורות קטנים
פתאום היה לי טוב כל כך

(מילים: מיק ג'אגר וקיית' ריצ'ארדס

תרגום: אריק איינשטיין)

 בתקופות קדומות יותר נהגו לומר "הצליפו בשניים עד מוות, וכך תאלפו אחד", וכך נהגו לעשות. וגם אם כיום ההצעה להצליף עד מוות מצומצמת יותר, העיקרון נותר בעינו. אי אפשר להביא בני אדם למצב שפל כזה – לא של חיות אלא נורא מזה, של מכונות – מצב שבו הם יבצעו מעשה איום ונורא מבחינת טבעו של האדם ואמונתו, כלומר רצח, וזאת רק משום שמפקד פוקד עליהם לעשות כן. וכדי שיבצעו מעשה כזה לא די בהונאה מתוחכמת, אלא יש להפעיל נגדם אלימות אכזרית. והדבר אכן נעשה הלכה למעשה.
...
כאשר אנו רואים בעלי-חיים שמאולפים לבצע פעולות המנוגדות לטבעם, לדוגמה: כלבים הולכים על רגליהם הקדמיות, פילים מגלגלים חביות, נמרים משחקים עם אריות וכדומה, אנו יודעים שכל הביצועים הללו הושגו באמצעות עינויי הרעבה, הצלפות וברזל מלובן. אותו דבר ברור לנו כאשר אנו רואים חיילים במדים שאוחזים ברובים ועומדים דום, או נעים ופועלים כאיש אחד בתיאום מושלם – רצים, קופצים, יורים, צועקים וכו'... אי אפשר לצרוב ולהוציא מאדם את האנושי שבו ולהוריד אותו לדרגת מכונה בלי לענות אותו תחילה; והעינוי חייב להתבצע לא באופן פשוט אלא באופן המשוכלל והאכזרי ביותר – חייבים לענות ולהונות אותו בעת ובעונה אחת.

(מתוך 'תזכורת לקצין' של לב טולסטוי. טקסט שנכתב לפני מאה ושמונה שנים, אבל עדיין רלוונטי להחריד למציאות שלנו)

"לא היית צריך להיות כאן עכשיו."

שריקה דקה בחשיכה:

זה היה עץ תאנה צעיר.

ייאוש קל הרים ראשו, רגע,

ככלב שמירה, אפילו לא נבח.

אנסים ישנו שנתם ביער

וחלמו על אהבה אמיתית.

לא היית צריך להיות כאן.

אבל עכשיו אני כאן.

יחדו שטנו עד למקורות שגעונֵך,

מפל גועש. ובבוקר מים שקטים.

[מתוך: הזמן /יהודה עמיחי]

מן ההר צללים וכפר

עפר וריח אש
זוג נולד לוקח אל הצד, להתלחש
משהו כאן
מרגיש מסוכן
חולף ומתרחק
אני ליד, מרגיש לבד
מתחיל להידלק

על החוף פזורים פזורות
יפים כמו אבנים
שנתנו לשמש שעכשיו לעננים
הייתי רוצה
להיות כזה
אולי רק לפעמים
הייתי יוצא לזה, לפעמים

הזיות כמו גלויות
משמאל, מימין
בית הורייך, בית הנתיבות
בית העלמין
היינו תמימים כשהיינו פרועים
חשבנו שתמיד
אני ליד, ואיפה את?
קשה להאמין

באה אליי מוקדם מדי
היינו ילדים
בעיני המקנאות
אותות וחשודים
ואהבתי אותה למרות
שאהבה אותי בגלל
ואהבתי אותה מאד
כי אהבה אותי בכלל

[שלומי שבן, מתוך "עיר"]

 בתוך מנהרה שנעשית יותר ויותר צרה, ויותר ויותר חשוכה, ואז מתחילה להיות מוצפת במים, ואני כולי מכופף ומכווץ, ופתאום אני נתקל בחומת אבן והכלים היחידים שיש לי הם הציפורניים שלי. ואולי כולם מרגישים ככה בחיים שלהם, אבל זאת לא סיבה לסבול את זה ולהמשיך עם זה. ובערב ראש השנה החדשה נמאס לי סופית מהכל. הציפורניים שלי היו גמורות, קצות האצבעות שלי היו קרועים לגזרים. לא יכולתי לחפור יותר. הלהקה התפרקה, והמקום היחידי שנשאר לי כדי לבטא בו את עצמי היה ביציאה מהחיים הלא-אמיתיים שלי: עמדתי לעוף מהגג המזדיין הזה כמו סופרמן. רק שזה לא עבד ככה, כמובן."

ארוכה הדרך למטה- ניק הורנבי

מנסה להתכווץ ככל יכולתה, חולמת אולי שהיא קטנה, עדינה.

תמר הביטה בה, נזכרה איך שלי קיבלה אותה אתמול, באיזו טבעיות לקחה אותה לחדרה ושוחחה איתה ושימחה אותה, ולא עשתה עניין, לא מהחשדנות של תמר, ובעיקר לא מהמעצורים הרגילים שיש לה בפגישות עם אנשים חדשים.

אנשים שקל להם אתי, חשבה בזמן שקשרה שרוכים - אני נורא מעריכה את התכונה הזאת אצלם."


[מתוך "מישהו לרוץ אתו"\דויד גרוסמן]

צאי לטיול לאור זריחה.
רחוקה מהבית
השביל לחזור נמחק,
הולכת על חבל דק.
הלילות ארוכים
בלי לדעת למה,
בורחת ואין רודף.

עד מחר, עוד מעט
ילד רץ אלייך, מחבק אותך

נקיף את הפארק, רק להפסיק לחשוב
אנשים עייפים רצים ברחוב.
היינו פה כבר קודם
בתפקיד הפוך,
הליכה מהירה, להתיש את הגוף.

עד מחר, עוד מעט
ילד רץ אלייך, מחבק אותך.

יש פרצה בגדר בין הגפנים,
בין ענבי הכרם שועלים מחבלים,
מייללים ונעלמים.

[עד מחר/ אביתר בנאי].