| 8/2008
זה קורה לכולם
"תמיד נדמה לי, שאני יודע את פירושם של מושגים כזיקנה, אהבה, חיים חדשים או מוות.
ראיתי זקנים יושבים על ספסל ברדת השמש, ראיתי אותם עוברים את הכביש בפסיעות קטנות, צעד צעד, ושמעתי את נשימתם הכבדה בעלותם על המדרכה - וחשבתי שזאת היא הזיקנה.
ראיתי נער ונערה צועדים בשדרה המוצלת, מרוחקים זה מזה, שמעתי את שתיקתם בחדרי-מדרגות, הבחנתי במבטים מלאי מתח, שעברו על פני אנשים ועצים עד שנפגשו - וחשבתי שזאת היא האהבה.
קראתי מודעות-אבל שחורות בעתון היומי, ראיתי אנשים לבושי-שחורים ביום קיץ מחניק, שמעתי יבבה חרישית מתוך דירה שתריסיה מוגפים - וחשבתי שזהו המוות.
ראיתי אמהות מסתכלות בכל נשמתן בתינוק חייכני, שמעתי צווחה פעוטה לפנות-בוקר, ראיתי ילדות קוטפות פרחים בבית הקברות וילדים משחקים בין הריסות המלחמה, וחשבתי שאלו החיים החדשים.
עד שיום אחד אני מרגיש דקירה בצד, כשאני מנסה לקפוץ מעל שלולית-מים, אני מתנשם פתאום בקומה השלישית, שערת שיבה יחידה מתגלה בצדעי, או בוקר אחד בשעת הגילוח הקמטים נראים לי כעמוקים יותר, ובבת אחת אני תופש את מלוא משמעותה של הזיקנה.
יום אחד מציף ים לוהט את חזי, אני שומע את פעימות לבי מעל שאון העיר, וזוג עיניים יחיד מתוך רבבות מעביר בי צמרמורת של ליל-חורף ביום חמסין, ופתאום אני יודע שזוהי האהבה ואני בטוח שהיא אחרת מכולן.
יום אחד אני עולה בריצה כתמול שלשום אל חדרו של ידיד, דירתה של אם או אהובה, והנה הם אינם ושוב לא יהיו עוד, ופתאום, כברק העובר עד שורשי ציפורני, אני יודע מה זה מוות.
ויום אחד אתה מודד את אורכו הנורא של מסדרון בית-חולים ומקשיב בכל אוזניך מעבר לכתלים, דלת נפתחת, ואדם במלוא הלובן אומר: "בן". נקישה בחלון, ומעברו אישה בלובן מחזיקה בזרועותיה ישיש פעוט בחיתולים, ואתה רואה בו את עצמך, את אשתך, את סבך מהתמונה הצהובה ואת ניני נינך, ובבת אחת אתה מרגיש חלחלה של ידיעה נוקבת, ופתאום אתה יודע, כפי שלא ידעת מעולם, את פירושן היחיד והאמיתי של המילים: חיים חדשים."
[מתוך "מה נשמע"\ דן בן אמוץ]
| |
כשאני מתלוננת על העבודה הזאת, תיאו אומר לי לא להיות מלודרמטית. "אנחנו בתיכון, אנחנו אמורים לעשות עבודות מפגרות. זה הרעיון. ואז את יכולה להסתכל אחורה ולהגיד: 'תודה לאל שאני כבר לא עושה את זה' ".
תיאו הוא החבר הכי טוב שלי בעבודה. הוא טוען שהוא אוהב אותי, וביקש ממני מספר פעמים להתחתן איתו; אני בדרך כלל אומרת לו שלדעתי כדאי שנצא קודם פעם אחת.
"תביני, זאת בדיוק הבעיה. אין לי מכונית ואני מתבייש להזמין אותך לצאת באוטובוס." לתיאו יש אישיות נהדרת, הוא בדחן, אף שהוא סובל משיתוק מוחין קל, וצולע קצת, ויד אחת שלו מעוקמת, אותה הוא מחזיק כמו סנאי, לצד מותנו. אנשים שלא מכירים אותו, חשים חוסר נוחות למראה, כאילו הוא מושיט אותה למפתח המכנסיים שלו או מכסה מקום רטוב. חוסר הנוחות שלהם גדול כי תיאו יפה תואר. אם מסלקים את החלוק, ואת השיער שאמא שלו עדיין מספרת אף שהוא כבר בן שבע-עשרה, את הצליעה, את היד, את החולצות הסינתטיות שהוא לובש לפעמים הפוכות - אם מסלקים הכל חוץ מפניו - הוא יפהפה, וזה נכון. יש לו עיניים ירוקות-צהובות וריסים ארוכים, כמו של בת. מדי פעם אני מדמיינת את עצמי אומרת: "כן, תיאו, אני אתחתן איתך," או: "בוא באמת נצא פעם," אבל הבדיחות שלנו הן לא כאלה. אני לא אמורה להתייחס אליו ברצינות. האהבה שלו אלי היא כמו כל דבר אחר בחיים שלי עכשיו - דרך להעביר את הזמן.
[ קאמי מגאוורן / אמנות הראייה ]
| |
I've been walking on
These streets so long
I don't know
Where they're
Calling me anymore
But I think
I must have seen a ghost
I don't know
If it's my illusions
That keep me alive
I don't know what I see
Was it all an illusion?
Or a mirage gone bad?
I'm tired of evil
And all the things
That I don't know
And I've been drifting
On this wave so long
I don't know
If it's already
Crashed on the shore
And I've been riding
On this train so long
I can't tell
If it's you or me
Who is driving us
Into the ground
I don't know
If I'm sane
But there's a ghost
In my heart
That's trying
To see in the dark
I'm tired of people
Who only want
To be pleased
But I still want
To please you
And I heard
Of that Japanese girl
Who jumped
Into The Volcano
Was she trying
To make it back
Back into the womb
Of the world?
I've been drinking
All these tears so long
All I've got left
Is the taste of salt
In my mouth
I don't know
Where I've been
But I know
Where I'm going
To that volcano
I don't want
To fall in though
So I want my bones
On the firing line
[ Beck - Volcano \ Modern Guilt ]
| |
היה בן עשר כשהלך עם ממה רות לביקור השנתי אצל סבא נחום בבית הקברות. היא הרימה אבן משוננת, הניחה על המצבה של סבא נחום ואמרה לו, "תמצא לך אבן משלך ותניח גם אתה." מצא אבן קטנטנה והניח אותה, וכשממה רות הפכה פניה חטף את האבן מהקבר, החזיר אותה לחול ומלמל, "מסכנה."
"אני לא מסכנה," התרעמה ממה רות.
"לא את. האבן. זה לא כיף למישהו ששמים אותו על קבר."
"אל תדאג לה. היא לא תישאר שם הרבה זמן. הקברנים מטאטאים את המצבות ומחזירים את האבנים לחול, שיעשו בהן שימוש חוזר. תסתכל, נראה לך שיש כאן מספיק אבנים בשביל הפּרוֹספֶּריטי של המקום הזה?"
הוא חשב על אבנים שנגזר עליהן לנדוד ממת אחד לשני, אסף את האבן הקטנה שלו והוציא אותה אל מחוץ לבית הקברות.
בערב אמרה לו ממה רות, "אתה הבן אדם הראשון שהכרתי שמרחם על אבנים."
שריר של שמחה נמתח לו בלב. "אתה הבן אדם הראשון" זה לא משהו שאומרים לילד, אלה מילים של מבוגר אל מבוגר.
"פרפרים בגשם", מירה מגן, עמ' 192-193.
| |
הניצוץ
עכשיו אני
כל-כך רוצה לצעוק
שכל העולם ידע
פתאום אתה קל כמו תינוק
אני קלה כמו נוצה
איתך אני הולכת
לא יודעת לאן
אלך איתך מכאן
ועד סוף העולם
והיא מתגלגלת
כמו רעידת אדמה
פתאום נדלק
האור שבעיניים
פתאום נסגר הבור שבנשמה
כן, כן, זה הניצוץ
רק אהבה יכולה
[שרון רוטר וברי סחרוף, מתוך פסקול הסרט "קלרה הקדושה"]
| |
יש לי סיכוי
יש לי סיכוי להינצל אני יודע
אני אוכל להתעורר, להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי ועל העיר ועל אשה
כבר עכשיו אני פחות כועס
וגל שקט של רגש מתפקע
אמא שרה לבן בלילה
אמא כאן לידך כל הזמן
אני מרגיש שמשהו משתנה
העייפות תחלוף, האור יעלה
ואז אכיר אותך יקירתי
ומיד תכירי את אותי
תמיד פחדתי להשתגע
שהלב יקפא ויתרוקן
אבל עכשיו כמו שאני יושב
יש לי סיכוי להינצל, אני חושב
[יש לי סיכוי / אביתר בנאי].
| |
אֵיכָה
א זְכֹר יְהוָה מֶה-הָיָה לָנוּ, הביט (הַבִּיטָה) וּרְאֵה אֶת-חֶרְפָּתֵנוּ. ב נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים, בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים. ג יְתוֹמִים הָיִינוּ אין (וְאֵין) אָב, אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת. ד מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ, עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ. ה עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ, יָגַעְנוּ לא (וְלֹא) הוּנַח-לָנוּ. ו מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד, אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם. ז אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ אינם (וְאֵינָם), אנחנו (וַאֲנַחְנוּ) עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ. ח עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ, פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם. ט בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ, מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר. י עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ, מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב. יא נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ, בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה. יב שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ, פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ. יג בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ, וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ. יד זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ, בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם. טו שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ, נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ. טז נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, אוֹי-נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ. יז עַל-זֶה, הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל-אֵלֶּה, חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. יח עַל הַר-צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ-בוֹ. {פ}
יט אַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר. כ לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים. כא הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ ונשוב (וְנָשׁוּבָה), חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם. כב כִּי אִם-מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד-מְאֹד. {ש}
[מגילת איכה, פרק ה', הנביא ירמיהו]
| |
"רוזה מרציפן
אוהבת את מקס
כי יש לו ידיים הכי הכי
ויש לו רגליים הכי הכי
ויש לו עיניים
הכי קטנות בעולם.
יש לו כותנות ירוקות
יש לו עניבות אדומות
וגם מכנסים ג'ינס
הכי קטנות בעולם.
רוזה מרציפן
אוהבת את מקס
שעושה היפוכים באוויר
ושישה גילגולים
עושה עושה
בקרקס הידוע
ה-ה-ה- הכי של אריך קסטנר
רוזה מרציפן
אוהבת את מקס
שישן איתה במיטה
ושר לה שיר ערש
מתוך קופסת גפרורים.
"אני אוכל אותך"
מקס אמר לרוזה
את הידיים אכל אכל
ואת הרגליים אכל אכל
מרוב אהבה,
אכל את כל המרציפן..."
[מתוך: רוזה מרציפן/ שולמית לפיד, לחן: שלמה גרוניך,בעקבות ספרו של אריך קסטנר "האיש הקטן"]
| |
זרעי קיץ
נישאים ברוח
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות
זרעי קיץ באים בנחיריים
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות -
בוקר אחד פתחתי חלון
ותיכף הריח לי דק מן הדק
קיץ מסוג שהיה כאן כבר פעם
אמרתי בא קיץ - קיץ חזק.
איך מוצא חן בעיניך להיות
פרח עושה לו כדור לבנבן?
רוח קלה בו תבוא לעת ערב
תפזר את ראשך הלאה הלאה אי אן.
היית רוצה להיות גל נשבר
אל חוף ההומה רוחצים רוחצות?
עושה אותי מלך משוח במלח
מוכתר בזרים של אצות.
תרצה תהיה סיגריה גנובה
בפי נערים בתשוקה ראשונה
או אז תימצץ תישאף אלי אפר
יאמרו זה הבהוב - הבהוב העונה!
זרעי קיץ
נישאים ברוח
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות
זרעי קיץ
באים בנחיריים
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות -
אז מהו הקיץ שבא להיות
ממה שהריח לי דק מן הדק
גל אהבה שנוסע אלינו
נשבר על כמיהה למרחק.
זרעי קיץ
נישאים ברוח
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות
זרעי קיץ באים בנחיריים
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות.
[זרעי קיץ/ מאיר אריאל. לחן: מאיר אריאל ושלום חנוך]
| |
ג'י טוק
הייתי צריך לפרוץ לה למייל
לכתוב בסאבג'קט,
"עשיתי טעות, אני שלךָ שוב"
ולשלוח אלי.
[חובב, "העיר" 8.8.08, "מכתבים למערכת", עמ' 92.]
| |
הדמיון אינו שיגעון
... "הרי השגעון עצמו מתחיל רק מעבר לנקודה הזאת"
"ברגע שאדם מתעורר מחלום אכן יכול הוא להעיר: אני מדמה בנפשי שאני מת. בכך הוא מוקיע ואומד את שרירות הדמיון - אין הוא משוגע. הוא משוגע כאשר הוא מעמיד כשאישור למותו - כשהוא רומז שיש לכך איזה ערך של אמת - את התוכן הנייטראלי-עדיין של הדימוי - אני מת." ... "כך לא יתחיל השגעון אלא במעשה המשרה לדימוי ערך של אמת. יש חפות בראשית של הדמיון: הדמיון עצמו אינו שוגה אשר איננו מכחיש גם אינו מאשר אלא הוא נטוע במידה גדולה כל כך בהתבוננות הפשוטה בדימוי." ... "הנה כך השגעון הוא מעבר לדמיון, ואף על פי כן עמוקים שורשיו בו; שהרי כל כולו מתבטא בהודאה שדימוי יש לו ערך ספונטאני, שהוא אמת שלמה ומוחלטת. מעשיהו של בר-דעת, שבדין או שלא בדין הוא מסיק שדימוי הוא אמת או שקר, מעשה זה הוא מעבר לדימוי זה הוא מתעלה עליו ומודד אותו על פי מה שאיננו הוא עצמו."
"מעשה זה מהו? מעשה של אמונה." ... "מרחיב אותו" ... "ומארגן אותו סביב קטע של לשון. האדם מדמה בנפשו שהוא עשוי זכוכית אינו משוגע" ... "אבל הוא משוגע אם מתוך אמונה שהוא עשוי זכוכית, הוא מגיע לכלל מסקנה שהוא שברירי, שהוא עלול להשבר."
"השגעון, כפי שדימרברוק מנתח אותו, שני מישורים יש לו אפוא; אחד גלוי לעיניי כל: מלאנכוליה ללא הצדקה אצל אדם המאשים את עצמו בטעות שהרג את בנו; שד נשחט המצייר לעצמו שדים; תבונה הרוסה הבאה בדברים עם רוח רפאים. אך מישור עמוק ביותר אנו מוצאים אירגון קפדני הנשען על כלי נשק חסר הפגם של שיח." ... "הריהו מעין תבונה בפעולה."
"על סמך מה אפשר לראות בלשון הבסיסית הזאת טירוף? אפילו נודה שזו אמת השיגעון. בזכות מה היא נעשית שיגעון אמיתי וצורת המקור של אי שפיות? מדוע בדיבור זה דווקא, שראינו שצורותיו נאמנות כל כך לכללי התבונה, אנו מוצאים כל אותם סימנים שהמצהירים באופן המפורש ביותר על עצם העדרה של תבונה?"
"הטירוף הוא חלומם של האנשים בהקיץ" ... "החלום מרמה; הוא מביא לידי בילבולים; הוא אשלייה. אבל אין הוא מוטעה. לכן אין השגעון כלה במצב היקיצה מן החלום, ולכן הוא עובר על גדותיו וגולש אל הטעות." ... "השגעון בא כאשר הדימויים" ... "מקבלים את החיוב או את השלילה שבהם מתגלמת הטעות." ... "הטעות היא היסוד הנוסף תמיד על החלום." ... "המשוגע אינו קורבן לאשלייה, לתעתועי חושיו, או למהלכי נפשו. אין הוא נפגע מבחוץ. הוא מרמה את עצמו." ... "הטירוף" ... "טמון היה בכך שהשכל לא הבדיל בין אמת לכזב."
"אך בעוד השגגה אינה אלא אי-אמת, ואילו החלום אינו מאשר ואינו שופט, הרי השגעון ממלא את החלל הריק של השגגה בדימויים, הוא מקשר בין תעתועי חושים על ידי שהוא מאשר את הכוזב. במובן מה יש כאן משום מלאות, שהרי לכוחות היום מצורפות כאן תבניות הלילה ופעילותו של השכל הער מצורפת לצורותיו של הדמיון; התוכן האפל מקושר אל צורות האור. אך כלום אין מלאות מאין זו למעשה תכלית החלל הריק?" ... "ואם ננסה עכשיו לחוסר הדעת הקלאסי איזה ערך" ... "מחוץ ליחסיו עם החלום והשגגה, חייבים אנו להבין אותו, לא כתבונה שחלתה, או שכתבונה שאבדה או נוכרה, אלא כתכלית הפשטות, כתבונה מסונוורת. הסינוורים הם הלילה בעיצומו של אור היום."
"בטרם יתפוס ה'טבע' את מעמד האוניברסליות שלו, בטרם יקבל את הכרתו הלירית של האדם, שתכפה עליו קצב עונותיו." ... "הניגוד של יום ולילה." ... "צורה שמחשבה קונה לה אותה קניין גמור במדע מתמטי - הפיזיקה הקרטיזאנית היא מעין מדע של האור." ... "מעגל היום והלילה הוא חוק העולם הקלאסי: המצומצם ביותר אך התובעני ביותר שבצרכי העולם, החוקיות ההכרחית ביותר אך הפשוטה ביותר של הטבע." ... "חוק שאינו מניח מקום לשום דיאלקטיקה ולשום פיוס." ... "הוא מושל בעולם שאין בו אור דימדומים, שאינו יודע שום השתפכות נפש, גם לא יודע את דאגותיה הממותקות של הליריקה; הכל חייב להיות בהקיץ או בחלום, אמת או חושך, אורו של היש או אינותו של הצל. חוק מעין זה מכתיב סדר בלתי נמנע, חלוקה שלווה המאפשרת את האמת ומתביעה בה באופן מוחלט את חותמה."
"בלילה מצא הגיבור הטראגי איזו אמת קודרת של יום." ... "הלילה, למרבה הפרדוקס, שפך אור; היה זה יומו העמוק ביותר של היש. והיפוכו של זה במשוגע, המוצא באור יום רק את חוסר העקביות שבדמויות הלילה; הוא מניח לכל אשליות החלום להחשיך את האור. יומו הוא רק הלילה השטחי ביותר של מראית העין. ובמידה זו האדם הטראגי, יותר מכל זולתו, שקוד לשאת את אמיתו." ... "הוא מטיח בפני השמש חסרת הרחמים את כל סודות הלילה - בעוד המשוגע מודר לגמרי מן ההוויה. ואיך הוא יכול שלא להיות כך, כשהוא משאיל את בבואת האשלייה של היום לחוסר הישות של הלילה?"
"עכשיו בזכות מה שידוע לנו על חוסר הדעת יכולים אנו להבין יותר מה הייתה הכליאה. מחווה זו, שהגלה את השגעון לעולם נייטראלי ואחיד של הרחקה, לא ציין הפסקה בהתפתחותן של שיטות הרפואה גם לא בהתקדמותם של רעיונות הומאניטאריים." ... "שבתקופה הקלאסית פסק השגעון מהיות סימנו של עולם אחר ושנעשה הגילוי הפרדוקסלי של האין. בסופו של דבר אכן ביקשה הכליאה לגנוז את השגעון, להכרית מן הסדר החברתי דמות שלא מצאה את מקומה בתוכו; תמצית הכליאה לא הייתה גירוש של דיבוק מסוכן. הכליאה רק גילתה בעליל מה השגעון במהותו: הוצאתו של האין לאור יום." ... "הכליאה את הגילוי הזה גנזה אותו." ... "השיבה אותו לאמיתו כאפסות. הכליאה היא נוהג התואם במדוייק ביותר את השגעון הנחווה כחוסר דעת, כלומר כשלילתה הריקה של התבונה; על ידי הכליאה אנו מודים שהשגעון הוא לא כלום." ... "הכליאה משרטטת, על פני השטח של תופעות ובסינתיזה מוסרית חפוזה, את הדפוס הנסתר והמובהק של השגעון. ובכן, כלום קבעה הכליאה את נהליה מחוץ אינטואיציה עמוקה זו? וכי משום שאומנם סילקה הכליאה את השגעון מן האופק הקלאסי נתנו בה לבסוף אות קלון של אין? התשובות על שאלות אלו משלימות זו לזו במעגליות מושלמת."
[ מתוך 'תולדות השגעון בעידן התבונה' - מישל פוקו ]
| |
שיר של אחרי מלחמה
שיר ישן נושן, שיר של חיילים
שחוזרים אחרי הקרב
שיר של אהובה, מחכה לך -
מישהו שר את זה קודם
זהו שיר אחרי מלחמה
הוא תמיד מזכיר לי תקווה
היא מחכה, אהובה כבר חוזר
זהו שיר שבא אחרי המלחמה
הוא כותב מכתב, היא עונה שלושה
ככה זה הולך תמיד
הוא שולח שיר, היא מוחה דמעה -
מישהו שר את זה קודם
זהו שיר אחרי מלחמה
הוא תמיד מזכיר לי תקווה
היא מחכה, אהובה כבר חוזר
זהו שיר שבא אחרי המלחמה
כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים
כמה טוב שבא שלום.
הנה הם חוזרים, שיהיו בריאים -
מישהו שר את זה קודם
זהו שיר אחרי מלחמה
הוא תמיד מזכיר לי תקווה
היא מחכה, אהובה כבר חוזר
זהו שיר שבא אחרי המלחמה
שיר ישן נושן, שיר של חיילים
שחוזרים אחרי הקרב.
[מילים - אריק איינשטיין, לחן - שם טוב לוי.]
| |
"בהתחלה
היו לי כוונות גדולות יותר, להציל ציטוטים נבחרים ולשמור בשביל לרפא כל מיני מצבים. רק שזה לא הלך. סתם התחלתי להעתיק משפטים שלמים, ואחר-כך פסקאות, ואחר-כך דפים, כמו מכוּרה, אבל אז תפסתי את עצמי, שמי אני שאחליט איך לרפא את העולם, וחזרתי למלים, להציל רק אותן, ואת הנדירות ביותר, שכבר אין להן סיכוי."
(מישהי צריכה להיות כאן, לאה איני)
| |
לאבקראפט
"That is no dead which can eternal lie,
And with strange eons even death may die!"
The call of Cthulhu, H. P. Lovecraft
מתאים למה שקורה למרכאה בימינו
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: