We spun like birds on fire right down towards the residence and I
I took all that I desired, even crooks have to pay the rent.
We swam like rats on fire right, right down the reservoir
We took all that we could carry but we tried to carry more.

And you know you know you know it all went wrong.
And you know you know you know it was all wrong.

We choked on street tap water well I'm gonna have to try the real thing
I took your laugh by the collar and it knew not to swing.
Anytime I tried an honest job well the till had a hole and ha-ha
We laughed about payin' rent 'cause the county jails they're free.

And you know you know you know it all went wrong.
And you know you know you know it was all wrong.

Deep Water, Deep Water
Senseless Denial
I went down like a rag doll as you would, child
Deep Water, Deep Water
Senseless Denial
I went down like a rag doll as you would, child

Oh, lucky lucky lucky lucky me again.
I said it looks like I've got to use my feet again
Well I just spent my last one-hundred dollars
God I'll pay my bill again

Oh, I don't care
Oh, how I just don't care.

Deep Water, Deep Water
Senseless Denial
I went down like a rag doll shooken and shy
Deep Water, Deep Water
Senseless Denial
I went down like a rag doll rat of a child

Well King rat has me on his list again
I can never be on the fence again
I found out it's all loud
Open like an organ and it
talk, talk, talk, talk again
he promised me that when I cheated him
But I could open my eye well...
lucky, lucky, lucky, lucky, lucky,
lucky, lucky, lucky, lucky, lucky me again.

Deep Water, Deep Water
This Senseless Denial
I got fed like a fish, full of open smiles
Blue Water, Deep Water
Oh Senseless Denial
I got fed like a fish on the cardboard smiles

Well Well...
What do you have to say for yourself?
I said, well well
Well?
I said well, well, well, well!

Lucky, lucky, lucky, lucky me again.
I hardly knew I should use my feet again
What do you have to say for yourself?
What do you have to say for yourself?

(הקליפ הוא אחד המטרידים והמדהימים שראיתי- http://www.youtube.com/watch?v=DQLhWqek7i0&feature=fvst )

 K-I-S-S-I-N-G!

First comes love, then comes marriage.

Then comes an abrupt, tragic miscarriage.

Then comes blame, then comes despair.

Two hearts damaged beyond repair...

Johnny leaves Marissa, and takes the tree.

D-I-V-O-R-C-E.

(http://www.explosm.net/comics/1764/  מכאן. פשוט חשבתי שזה גאוני ומדכא בצורה קיצונית)

" "לפעמים אני רוצה להיות ילד רע", אמר אנדר. "אני חולם על זה - על סירוב למרות. אבל גם כשאני ממש מחליט לעשות את זה, הדבר שאני לא מצליח להיפטר ממנו הוא אחריות. אנשים שסומכים עליי - זה מה ששולט בי" "

(מתוך 'אנדר בגלות' עמ' 24)

"כל כך חשוך, כל כך קר.

אני מאבד את האש, חשב בונור. הקרח מנצח.

הוא חיפש בתוכו עוד להבה, עוד גחל.

פה ושם התעופפו גיצים קטנטנים, והוא התאמץ ללכוד אותם. העולם שלו היה כל כך קפוא,

כל כך רחוק משמש ומאור. איך נראה אור? איך זה היה?

גיץ אחד נלכד ברשת של בונור. הוא התרכז בו, כל כולו. הנה אור.

כמו... כמו מה? בונור חיפש וחיטט בזכרונותיו הקפואים, חפר וגישש,

עד שמצא משהו: הטיפה ההיא, שנשרה על המצח של קיה, ביום הראשון.

היא נשארה שלמה בתוכו, כבדה ובשלה להתנפץ על רגליה היחפות.

בתוך הטיפה הייתה כלואה קשת מושלמת. בונור התענג על הקשת הזאת-

על האדום, הכחול, הירוק, והסגול והצהוב.

גם אז, ביום ההוא, ברגע שהופיעה הטיפה הזמן קפא מלכת.

היא נתנה לבונור את כל הפנאי שבעולם להנות ממנה.

וגם עכשיו, אפילו יותר: הטיפה הזאת היא מרכז העולם. היא הממשות היחידה.

כל היתר לא קיים: הגוף קפא, העולם נעלם, הזכרונות מחוקים.

כל מה שיש הוא טיפת מים כבדה, נוצצת בשמש. "

(גבי ניצן, מתוך פרא)

האהוב ישֵׁן בחזה המשורר

כַּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ אַף-פַּעַם לֹא תֵּדַע,

כִּי בִּי אַתָּה יָשֵׁן עַכְשָׁו וּבִי אַתָּה הָדוּף.

שָׁטוּף בְּדִמְעוֹתַי אֲנִי נוֹצֵר אוֹתְךָ, רְדוּף

קוֹלוֹת חוֹדְרֵי-קְרָבַיִם הַחוֹתְכִים בִּי כִּפְלָדָה.

אֶת בֵּית-חָזִי חוֹצֶה עַכְשָׁו וּמְיַסֵּר מָרָה

הַחֹק הַמְּטַלְטֵל אֶת הַבָּשָׂר וְהַנִּיצוֹץ,

וְהַמִּלִּים הָעֲכוּרוֹת הִצְלִיחוּ כְּבָר לִנְעֹץ

שִׁנַּיִם בִּכְנָפָהּ שֶׁל נַפְשְׁךָ הַחֲמוּרָה.

עֲדַת גְּבָרִים דּוֹהֶרֶת בַּגַּנִּים וּמְחַכָּה,

עַל גֵּו סוּסִים שֶׁל אוֹר עִם רַעֲמָה יְרַקְרַקָּה,

לִנְחֹל אֶת נִשְׁמָתִי הַמְּעֻנָּה וְאֶת גּוּפְךָ.

אַךְ אַל נָא תִּתְעוֹרֵר, אָהוּב. יְשַׁן שֵׁנָה בְּרוּכָה.

הַקְשֵׁב אֵיךְ כָּל הַדָּם שֶׁלִּי בַּכִּנּוֹרוֹת פָּקַע!

רְאֵה אֵיךְ הֵם אוֹרְבִים לָנוּ בְּצִפִּיָּה דְּרוּכָה!

(האהוב ישן בחזה המשורר – El Amor Duerme En El Pecho Del Poeta / פדריקו גרסיה לורקה. תרגום לעברית: דורי מנור)

"הוא כותב ספרים כמו שירה"

(אחותי הקטנה, אחרי העמוד הראשון של 'מישהו לרוץ איתו'.)

נקרעה בינינו הארץ, ובפער שנוצר בין שתי היבשות שהפכנו להיות הצטברו הרבה מאד רגעים בלתי נסלחים שהשלכנו לשם בשמן של אחדות המטרה וזהות הגורל שגזרנו על עצמנו - גם אם כל אחד הבין את המטרה המשותפת בדרך אחרת, גם אם כל אחד הושלך לגורל אחר. גורל משל עצמו. עם הזמן התחיל החור השחור שבינינו שואב לתוכו את הכל. את תקשורת החולין, את משחקי הילדות המשותפים, אפילו את ברית הדמים שחושלה בינינו במוסד. אני מניח שחשב אותי להיות כפוי טובה. אני מניח שמעולם לא הכרתי לו תודה באמת על השנים האלה במוסד. אני מניח שמעולם לא אספתי אל לבי להבין את מה שערם הוא על כתפיו בשנים במוסד ובשנים הראשונות אצל ההורים. אני חושב שהוא לא סלח לי מעולם. אני חושב שלאורך השנים הופתעתי לגלות כי נותר נאמן להבטחתו מהמוסד כי הוא לא יסלח לי. אני חושב שהכרתי בכך שאני מוותר עליו כדי לזכות בהורים. ואני חושב שלמרות שהכרתי במחיר שיהיה עלי לשלם, מרגע שבחרתי לשלם אותו, מששולם המחיר - הופתעתי מגובהו. אני חושב שהוא קלט את המסר. ואני חושב היום, שלאור זה ההפתעה שלי, בכל פעם מחדש, מהתנהגותו, מעידה על אטימות רגשית מצידי יותר מאשר על מופרעותו א מוזרותו או כל דבר אחר שייחסתי לו לאררך השנים. בדרכו, הוא היה מהימן ונאמן לאמת יותר ממני. בדרכי, אני הייתי ההפכפך, הצבוע, המזגזג, השחקן מבינינו. פרשנות של מבוגרים סלחנים להתנהגותי תהיה שזו היתה תוצאה של מאבק הישרדות אכזרי שניהלתי בגיל בלתי אפשרי. הם ייחסו לי גמישות מחשבתית וכושר לאלתור רגשי. אבל בעיניו, כבר מאז, הייתי חלאה הפכפכה. העובדה שאני הוא המחבר של הספר הזה - המוסר של הגרסה, הגרסה שלי לסיפור, הסיפור שלנו - היא בוודאי בעיניו הוכחה נוספת לדרך שבה השפל גובר על הטהור, לאופן שבו מתנהג העולם באכזריות לישרים ומשתף פעולה עם נכלוליות הרשעים. והשקרנים."

(מתוך "הבן הטוב" / שי גולדן)

 המרגשים שלי מקריאתו של אבי. תזכרו שהיתה לי דלקת ריאות, אבל הרגשתי קצת יותר טוב, והייתי מרותק לחלוטין לספר, ודבר אחד אתה יודע כשאתה בן עשר: לא משנה מה, הסוף יהיה טוב. הם יכולים להתאמץ ולהזיע כמה שהם רוצים בשביל להפחיד אותך, המחברים, אבל אחרי הכל, אתה יודע, פשוט אין לך ספק, שבטווח הארוך הצדק ינצח. ובאשר לוסטלי ולמרגנית- ובכן, המצב קשה, ברור. אבל הם עוד יינשאו ויחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. הייתי מתערב על ההון המשפחתי, אם הייתי מוצא פראייר גדול מספיק להתערבות כזאת.

ובכן, כשסיים אבי את המשפט ההוא שמתאר איך החתונה נדחסה בין פגישת השרים למשבר המה-שלא-יהיה, אמרתי, "לא קראת נכון."

אבא שלי היה מין ספר קטן וקירח- זוכרים גם את זה? וכמעט אנאלפבית. ובכן, אסור לפקפק באדם שקשה לו לקרוא ולומר שהוא קרא משהו לא נכון, כי זה ממש מאיים. "אני זה שקורא פה," הוא אמר.

"אני יודע, אבל אתה טעית. היא לא התחתנה עם המפרדינק הדפוק הזה. היא מתחתנת עם וסטלי."

"זה כתוב כאן," החל אבי, נרגז מעט, והתחיל לעבור על זה שוב.

"בטח דילגת על עמוד. משהו. תקרא את זה נכון, הה?"

כעת הוא היה יותר מטיפ-טיפה מעוצבן. "לא דילגתי על כלום. אני קורא את המלים. המלים כאן, אני קורא אותן, לילה טוב," והסתלק.

"היי, בבקשה, לא," קראתי אחריו, אך הוא היה עקשן, ואז אמי נכנסה ואמרה, "אביך אומר שהגרון שלו כואב; אמרתי לו לא לקרוא כל כך הרבה," והיא סידרה את השמיכות ועטפה אותי, ולא משנה כמה נלחמתי, זה נגמר. ההמשך יבוא רק מחר.

ביליתי את כל הלילה ההוא במחשבה שמרגנית התחתנה עם המפרדינק. זה ממש זעזע אותי. איך אוכל להסביר את זה, העולם פשוט לא עבד ככה. טוב נמשך לטוב, את הרע שוטפים בבית השימוש וזהו זה. אבל הנישואים שלהם- לא יכולתי לעכל את זה. אלוהים, כמה עבדתי על זה. תחילה חשבתי שבטח היתה למרגנית מעין השפעה פנטסטית על המפרדינק, שהפכה אותו למעין וסטלי או שאולי התברר שוסטלי והמפרדינק הם אחים אובדים, והמפרדינק היה כל כך שמח שאחיו שב אליו, שאמר, "תראה, וסטלי, לא הבנתי מי אתה כשהתחתנתי איתה, אז עכשיו אני אתגרש ממנה, ואז אתה תתחתן איתה, וכולנו נהיה מרוצים." עד היום אני לא חושב שהייתי אי-פעם יצירתי יותר.

אבל זה לא עבד. משהו שם לא היה בסדר וזה לא חדל להציק לי. מין אי שביעות רצון החלה פתאום לכרסם מבפנים, עד שהיה לה מקום גדול מספיק להתיישב בו, ואז היא התכרבלה ונשארה שם, והיא עדיין אורבת בתוכי עכשיו, בעודי כותב דברים אלה.

למחרת בערב, כשאבי שם לקרוא והסתבר שהנישואים היו חלומה של מרגנית, צרחתי, "ידעתי, ידעתי מהתחלה," ואבי אמר, "אז אתה שמח עכשיו, הכל בסדר עכשיו, אנחנו יכולים בבקשה להמשיך?" ואני אמרתי "סע" וזה מה שהוא עשה.

אבל לא הייתי שמח. הו, האוזניים שלי היו שמחות, אני מניח, חוש הסיפור שלי היה שמח, וגם לבי, אבל אי שם בתוך מה שנהוג לקרוא 'נשמתי', כרסמה אי שביעות הרצון הארורה ההיא, מנענעת בראשה האפל.

[...]

הלכתי למרפסת ולגמתי תה קר, ואדית קראה איזה ספר, ולא הניחה אותו גם כשאמרה, "זה לא בהכרח נכון, אתה יודע."

אמרתי, "למה את מתכוונת?"

ואז היא הניחה את ספרה. היא הביטה בי. ואמרה: "החיים לא הוגנים, ביל. אנחנו אומרים לילדים שלנו שהם כן, אבל זה דבר איום ונורא לומר להם. זה לא רק שקר, זה שקר אכזרי. החיים לא הוגנים, והם מעולם לא היו, והם לעולם לא יהיו."

הייתם מאמינים, שאותו רגע היה בשבילי כמו בספרי הקומיקס האלה, כשנורה נדלקת מעל ראשו של הגיבור המצויר? "הם באמת לא הוגנים!" אמרתי, בקול רם כל כך, שממש הבהלתי אותה. "את צודקת. החיים לא הוגנים." הייתי כל כך מאושר, שאם הייתי יודע לרקוד, הייתי מתחיל לרקוד. "נכון שזה נהדר, נכון שזה פשוט נפלא?" אני חושב שבערך באותו רגע אדית בטח חשבה שאני על דרך המלך להפוך למטורלל גמור.

אך כה חשוב היה לי שזה נאמר, וזה היה בחוץ, משוחרר וחפשי - זו היתה אי שביעות הרצון שכרסמה בי בלילה בו הפסיק אבי לקרוא, כך הבנתי אז. זו היתה ההשלמה שאליה ניסיתי להגיע ולא הצלחתי.

הנסיכה הקסומה- וויליאם גולדמן

(אני לא אגיד כמה זמן לקח לי להקליד את כל זה מתוך הספר. תהנו.)

 ויום אחד נסענו ברכבת התחתית ורבנו. תוך כדי ויכוח, היא אמרה משהו כמו 'אני לא צריכה להיות עם מישהו כמוך', ואז גם אני אמרתי 'טוב, אז גם אני לא צריך להיות עם מישהי כמוך" והלכתי משם לקצה הקרון.
נעמדתי ליד זקנה סינית שהחזיקה המון חבילות, ונעצתי בה מבט מלא כמיהה, עד שאשתי פרצה בצחוק.

זה היה סוף המריבה, אבל זה גרם לי לחשוב, מה היה קורה לו באמת התאהבתי באישה הזאת במקום באשתי? למערכת יחסים כזו היו בוודאי המון בעיות."


[מתוך ראיון עם דניאל הנדלר, הלוא הוא למוני סניקט, בYnet]

 היטלר, מוסוליני וטוג'ו, למשל. הם ביקשו להרוג אותו. לוטנט שייסקופף עם הקנאות שלו למסדרים, והקולונל הנפוח עם השפם השמן והנקאות שלו לעונשים, רצו גם הם להרוג אותו. היו אפלבי, האברמאייר, בלק וקורן. היו האחות קריימר והאחות דאקט, שיוסריאן היה כמעט משוכנע שגם הן רוצות במותו, והיו הטקסני ואיש הסי.אי.די, שלגביהם לא היה שום ספק. בכל רחבי העולם היו ברמנים, בנאים וכרטיסנים-באוטובוסים שרוצים במותו, בעלי בית ודיירים, בוגדים ופטריוטים, פורעים, עלוקות ומלחכי פנכה, וכולם ביקשו לחסל אותו. זה הסוד שסנודן גילה לו במשימה באביניון- כולם מבקשים את נפשו; וסנודן גילה לו הכול בירכתי המטוס.

היו בלוטות לימפה, וגם הן היו עלולות לחסל אותו. היו כליות, תאי עצב וכדוריות דם. היו גילוים במוח. היום מחלת הודג'קין, לוקמיה, סקלרוזה לטרלית אמיוטרופית. היו כרי מרעה אדומים ופוריים של רקמות קרומיות שיכולות לתפוס תא סרטני ולטפח אותו. היו מחלות עור, מחלות עצמות, מחלות ריאה, מחלות בטן, מחלות לב, דם וכלי דם. היו חלות ראש, מחלות צוואר, מחלות חזה, מחלות מעיים, מחלות מפשעה. היו אפילו מחלות של כפות הרגליים. היו מיליארדי תאי גוף נאמנים למצפונם שהתחמצנו להם יום ולילה כמו בהמות במסגרת תפקידם המורכב לשמור על חייו ועל בריאותו, וכל אחד מהם היה בוגד או אויב בכוח. היו כל-כך הרבה מחלות עד שנדרש מוח חולה באמת כדי לחשוב עליהן לעיתים קרובות כפי שחשבו עליהן הוא וג'ו הרעב.

ג'ו הרעב אסף רשימות של מחלות סופניות וסידר אותן בסדר אלפביתי, כדי שיוכל לאתר ללא דיחוי את זו שממנה הוא רוצה להיות מודאג. הוא התרגז מאוד בכל פעם שאיבד כמה מהן או כשלא היה יכול להוסיף לרשימה, והיה נשטף זיעה קרה וממהר אל דוק דניקה כדי לבקש את עזרתו.

"תן לו גידול יואינג," יעץ יוסריאן לדוק דניקה, שהיה בא להיעזר ביוסריאן בהתמודדות עם ג'ו הרעב, "וצרף לו גם מלנומה. ג'ו הרעב אוהב מחלות מתמשכות, אבל הוא אוהב עוד יותר מחלות מתפרצות.""

מלכוד 22- ג'וזף הלר.

"אתה יכול לא לקשר לעולם בין שני רעיונות באופן שיחשוף את האימה הנמצאת בכל אחד מהם, וכך לעולם לא להתוודע אליה. אבל אם איתרע מזלך לקשר בעקביות בין הרעיונות המתאימים אתה יכול לשקוע בה כל חייך. לדוגמה, הבחורה הזאת שמוכרת פרחים מול ביתך. אין בה שום דבר נורא, כשלעצמה היא לא יכולה לבעת. להפך. היא נראית מאד אטרקטיבית. היא סימפטית וחביבה. היא לטפה את הכלב. קניתי את הציפורנים האלה ממנה."
והוא הוציא שני ציפורנים מעוקמים שנמעכו בכיס המעיל, כאילו קנה אותם רק כאמתלה לדבר עם מוכרת הפרחים. "אבל היא כן יכולה לעורר בעתה. הרעיון של הבחורה הזו כשהוא קשור לרעיון אחר יכול לעורר בעתה. אתה לא חושב? אנחנו עדיין לא יודעים מהו הרעיון החסר, הרעיון המתאים, בן הזוג המבעית שלה. אבל הוא קיים. הוא בטוח קיים. השאלה היחידה היא אם הוא יופיע. יתכן שלעולם לא יופיע. מי יודע, אולי יתברר שזה הכלב שלי. הבחורה והכלב שלי. הבחורה עם הקארה הארוך והחום והמגפיים הגבוהים והרגליים הארוכות והחטובות עם הכלב שלי נטול הרגל השמאלית." אלן מריוט הביט בכלבו המנמנם; הוא הסתכל על הגדם של הכלב. הוא נגע בו לרגע. "אם מקשרים את הכלב אלי זה נורמלי. מתבקש. נכון שקצת מוזר, אני מתכוון לשנינו יחד, אבל לא מבעית. אבל אם מקשרים את הכלב  א ל י ה  הניגוד בולט יותר. זה כבר אולי כן מעורר בעתה. לכלב חסרה רגל אחת. אם הכלב היה שייך לה בטוח שהוא לא היה מאבד את רגלו בקטטה אווילית אחרי משחק. זאת היתה תאונה. חלק מהסיכון המקצועי של כלב ששייך לאדם צולע. אבל איתה הוא אולי היה מאבד את רגלו מסיבה אחרת. הכלב עדיין היה חסר רגל. אבל מסיבה אחרת. מסיבה איומה אחרת. לא תאונה. קשר לתאר את הבחורה הזאת בקטטה. אבל אולי הוא היה מאבד אותה  ב ג ל ל ה . אולי אם הכלב היה שייך לבחורה הוא היה מאבד את רגלו, כי היא הייתה כורתת אותה. אחרת, איך כלב מוגן, מטופח ואהוב של בחורה כל כך מושכת וסימפטית שמוכרת פרחים היה יכול לאבד את רגלו? הרעיון הזה הוא נורא. הבחורה כורתת את הרגל של הכלב שלי במו ידיה, מביטה בכך במו עיניה, לוקחת חלק בכך."

(מתוך 'כל הנשמות' / חוויאר מריאס. עמ' 73)

ניקח כמה חפצים ונעזוב. ברקע תתנגן מנגינה מהסוג שרק אני יכולה למצוא, הגשם ינקוש על החלון בפסטורליות, ואנו נביט בנוגות על מה שאנחנו משאירים מאחורינו. בוא נצא לקור המקפיא, נתכסה בצעיפים ססגוניים ונשוטט ברחובות כשני ילדים אבודים, נמציא לעצמנו חיים חדשים ומסתוריים להפליא, נתמודד עם העולם יחד. בוא נסתובב עד שאתעייף קצת ונשב באיזשהי פינת רחוב, ניתן לגשם לשטוף את הניכור והציניות העוטפים אותנו בשגרת היומיום, נחדול מלהתקיים זה אצל זו. בוא נעלם מכאן, ניקח איזה כדור שיקח אותנו לשמיים ולגיהנום בחזרה, נתדווה על הסודות הכי כמוסים שלנו, נתחרט על כל מה שעוד לא עשינו ועל כל מה שנעשה, נבטיח הבטחות שלא נקיים לעולם. בוא נשמע את כל השירים ונקרא את כל הספרים ונטעם את כל הטעמים ונראה את כל הצבעים ונפגוש את כל האנשים ונרגיש את כל הרגשות. בוא נלך, נו, בוא נפסיק לנסות להבין את העולם המטורף הזה, בוא נפרוץ את כל המחסומים, בוא תתאהב בי יותר ממה שאי פעם אהבת ותשנא אותי יותר ממה שאי פעם שנאת. בוא נחטא, בוא נשרוף, בוא נפסיק לפחד. בוא נרגיש הכי גדולים והכי קטנים, בוא נבכה עד שיגמרו לנו העיניים ונצחק עד שיגמרו לנו הריאות. בוא נראה את השדות, את הימים, בוא נראה איך קמים ונופלים ההרים, בוא נראה אדום אמיתי של שלכת ולבן אמיתי של כפור. בוא נמצא פתרונות לשאלות שאף אחד לא שאל עדיין קודם.

בוא נאכל ונשתה ונחיה ונרצה ונחשוב ונאהב ונמות.

אולי מחר, בעצם.

עכשיו בוא נלך לישון.

בוא- היידי מיסט

(אין לי מושג מאיפה הקטע הזה ומי זו היידי מיסט, לקחתי את הקטע הזה מאיזשהו בלוג ממזמן. אם מישהו רוצה לעדכן אותי אני אשמח. בינתיים אני פשוט שמה את זה בקטוגריית בלוגים.) 

שתדעו.

המכשפה מרחוב מלצ'ט 3- גדי טאוב