"ז'ול ומגדה שהו זמן-מה בדרום צרפת. הם שלחו לז'ים תצלומים מרגשים, שבהם נראו כסהרוריים, ומלוכדים מאד. ז'ים איחל כל-טוב לז'ול.
זמן-מה אחרי שובם אמר ז'ול לז'ים:
"אני אוהב את מגדה. אך זהו הרגל. לא אהבה בוערת. היא בו-בזמן אימי הצעירה ובתי הקשובה."
"זה יפה!" אמר ז'ים.
"אין זו האהבה שאני חולם עליה."

"האם היא קיימת?" אמר ז'ים.
"בוודאי. אני חש אותה כלפי לוסי."
ז'ים רצה לומר: "מפני שהיא אינה שלך," אך התאפק."

[מתוך "ז'ול וז'ים"\אנרי-פייר רושה]

רֹאשָׁה מְּגֻלָּח מֵעוֹפֶרֶת
וּבְחֻדָּה נִדְקָר עוֹר הַנְּיָר הַנִּמְתָּח עַל פְּנֵי הַנַּעֲרָה
הַפּוֹתַחַת לְפָנַי אֶת מַחְבֶּרֶת הַשִּׁירִים שֶׁלָּהּ.
אֵיפֹה מִכְרוֹת הַזָּהָב, אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁאֹל
וְהִיא הוֹפֶכֶת דַּף וּמְסַמֶּנֶת אֶת כִּתְמֵי הַחֲלוּדָה שֶׁל הַמִּלִּים
שֶׁהִיא מַחֲנָה, שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת,
בְּמִגְרַשׁ הַחֲנִיָּה שֶׁל הַשְּׁקִיעָה, שֶׁל הַדִּמְעָה וְשֶׁל הַיָּד הַתְּלוּשָׁה
מֵהַכָּתֵף שֶׁל הַבָּחוּר שֶׁפַּעַם
חִבֵּק אוֹתָהּ.
"קָנִיתִי", הִיא רוֹצָה לוֹמַר, "עֲגִילִים
וְאֶקְדָּח בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת חוֹרִים בָּאָזְנֲיִם".
וּבֵינְתַיִם, מִתַּחַת לְמִצְחָהּ
מִתְעַנֶּה מַבָּטָה
בָּאִינְקְוִיזִיצְיָה שֶׁל הָעֵינַיִם.

[השיר שלה- רוני סומק]

בצעירותך, היתה רונה קינן?

זו שכשאת הולכת ברחובות תל אביב את עסוקה בלתכנן איך מאוד להרשים אותה בקסמך האישי כשתפגשי אותה לגמרי במקרה בדיוק על אותה מדרכה? והיא אף פעם לא מופיעה."

[מתוך שאלות לאירוח בפורום רונה קינן בתפוז]

אֶת כל הָאֶמֶשִׁים הָאָבוּדִים

וְהַמָּחָרִים הַמְקַוִּים,

אֶת פִּיסוֹת הַנְּיָר

וְפִּיסוֹת הַשָּׁמַיִם,

אֶת הַבְּגִידוֹת הַקְּטַנּוֹת

וְהַפִּיּוּסִים הַגְּדוֹלִים,

אֶת הַפְּרָחִים הַיְבֵשִׁים

וְהַדְּמָעוֹת הַלַּחוֹת,

אֶת הַלְחִישׁוֹת הַחַמּוֹת

והַסַכִּינִים הַקָּרִים,

אֶת יָדִי אֶל תּוֹךְ יָדֶיךָ

וְאֶת רֹאשֵׁינוּ אֶל הַכָּר.

בּוֹא נֶאֱסֹף אֶת הַכֹּל

וְנַתְחִיל מֵחָדָשׁ"

                    -אריאנה הרןְ

שתהיה שנה דבש

הדכדוך העמוק של רות עכשיו שוב
חומות ומדרגות מטפסות בלי להגיע
הגפן ריקה ומאושרת

לא למות עכשיו,
ובחוץ גועש שוק סוף הקיץ

אלול בעין כרם עננים ראשונים
לכל היותר אהבה
חומות ומדרגות מטפסות בלי להגיע
הגפן ריקה ומאושרת

לא למות עכשיו,
ובחוץ גועש שוק סוף הקיץ"

מאת יהודה עמיחי, לחן וביצוע: מיקה קרני.

את כל הבולשיט הזה של "את בן אדם מבוגר, את אמא ורעיה, הגיע הזמן להבין שהחיים זה שגרה ואחריות, עם נגיעות של אושר באמצע". תמכרו את נגיעות האושר העלובות שלכם למישהו אחר, לטבעול למשל. נגיעות אושר, גבינה וברוקולי - רק לחמם במיקרו ולרצות למות. אני לא רוצה נגיעות של שמחה; אני רוצה עוגה חמש קומות של שיכרון חושים, קונדיטוריה של אקסטזה, פאי קצפת של אדרנלין ישר לפרצוף.

(דנה ספקטור, מתוך גיליון "7 ימים" מה-19.1.08)

"רטיבות

בוקר אחד היה כתם רטיבות על תקרת המטבח. כתם אפרפר בתוספת צהבהבה- אוכרה בהירה, תחילתה של פטרייה. לא בהלה. גם לא חלחלה. מן פגיעה דווקא. עלבון אפילו. לא גדול, אבל מוחשי. ומועקה כמובן. עוד מועקה הנוספת אל הצרור הקיים כבר. וצריך להזמין את האינסטלאטור. ודאי שצריך.

הכתם גדל קצת למחרת, אבל מצד שני הוא היה כבר מוכר וחיכוך הפגישה עמו לא היה כואב עוד במידה כזאת. מעט מרגיז. שריטה. שריטה, לא יותר. ובמשך שבוע ומשהו הפך הציווי לקרוא לאינסטלאטור להכרזה טקסית עם כל כוס קפה. החזרה על ההכרזה הוסיפה לה דוק של הגינות אחראית והפכה אותה לחלק ממשק הבית וההרגל, ונתנה לכתם ממד של זמניות וכך למעשה הוא דהה וקטן למרות שלמעשה גדל והוסיף צבע וגם קשקשי-סיד תלויים. נוח היה בבקרים למטבח בלי להרים את הראש. נעים יותר.

לאחר שבוע ומשהו שקע קול הציווי להזמין אינסטלאטור. פשוט שקט בקול ענות חלושה. המילה אינסטלאטור נסוגה אל העתיד הלא נודע. אחרי חודש הורמו העיניים מעלה. פתאום. כאילו כדי לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. הכתם גדל פי שבעה, פשוטו כמשמעו.  האוכרה התנמרה בחום-אדמדם המעיד על ברזל הנמצא בטיח, והטיח תפח וגידל שלפוחיות. שולי הכתם השחירו וקווים של אפור הובילו אל קווי השוליים השחורים. זה היה כואב. כואב זה היה. אבל ידוע. הידיעה היטיבה את מקומה של המועקה בצרור המועקות ואפשרה לה לנוח בין אחיותיה בנוחות ולאורך זמן.

יום אחד גאה הצורך להזמין אינסטלאטור עד כדי חנק קצר, פתאומי, שהוביל ישירות אל פנקס הטלפונים.

כשנפלה חתיכת טיח מהתקרה היתה מן הרגשה של צדק. מישהו צדק וזה היה נכון. משהו נעשה. משהו נוצר. אי אפשר שלא להודות בזה.

דיאטה

לפחות 10 ק"ג. גם הרופאה אמרה וגם המכנסיים אמרו. בפרופיל רואים כרס ודאית, נוראה, כמו של גברים מבוגרים. מיד. זו לא בעיה. מורידים שתיי פרוסות בבוקר ואת הפחממות בצהריים. שמנת וחמאה בלאו הכי סולקו מן הדמיון. זו לא בעיה.

בבוקר: יוגורט, פרי וקפה. זהו. כבר החלה הקלות הזאת, הבריאה, הצעירה ו... הזרה כל כך. כי פתאום התברר: הקלות הזאת היא בגידה. בגידה בנאמנות עמוקה. והכובד הזה.

הכובד הזה, האם הוא רע? מדוע? יש בו משהו נכון. הוא הנכון. כבד. באמת כבד. האדמה מושכת. הגרוויטציה היא מלכת העולם. הרזון והזריזות הם בגידה בה, במלכה. גרוויטציה המלכה העוברת עלינו בתנועה גאונה ושובל שמלתה כופה עלינו כניעה.

לרבוץ על הספה, רגליים על ההדום, להכנע למצוותה. הקימה היא איבה. יש לבדר את הדברים מסביב כך שהושטת-יד היא הטרחה היחידה. ואם מישהו נרדם ב11 בבוקר לכמה דקות- למי זה מפריע?

ובורקס זה דבר שאני אוהב. אוהב באמת. זו אהבה. יש בזה הרבה יותר רגש וערך מאשר בצו הפסקני, החמוץ-מריר, החד צדדי של הרופאה. מה שקורה ביני לבין הבורקס, במיוחד אלה של הבולגרייה שליד תחנת הדלק, הוא רגש גדול ואמיתי. עוד בדרך, ברחוב עזה, אני מתרגש לקראתם. אני בא אליה, והיא, עם הקוק המרושל שלה והסיגריה הדקה הנצחית בפיה, שואלת כרגיל בקול באס מחוספס: גם תרד וגם גבינה? ומוסיפה- הרגע הוצאתי מהתנור. ואוספת לי מהמגשים המשומנים שני בורקסים גדולים ושחומים, נפוחי טריות, ומוסיפה עליהם מתוך הערכה לאהבתי עוד אחד פטריות. מה תשתה? היא מכחכחת. ענבים, אלא מה. והיא מדשדשת אל המקרר בקבקבי השעם שלה,  עייפה וכבדה.

והרגע הזה, בו מצטרפים אל הבורקס לפני, על פריכותם המתפצפצת בשפתיי, אל מיץ הענבים הסגול, שכל-כולו סוכר וצבע מאכל, אל פניה השמנות והעייפות של אינס הבולגרייה, הנשענת מולי אל דלפק הפורמייקה הישן שלה, שואפת עשן מרוכז מהסיגריה הנעוצה באמצע פרח הקמטים של פיה וברדיו הנצחי שלה פרסומות שאף אחד לא מקשיב להן, ובשולחן השני נהג משאית טרוד ותשוש מעשן על כוס קפה. הרגע הזה. אולי לרופאים זה נראה לא בריא ואולי לאחרים זה נשמע עצוב, אבל הרגע הזה הוא אושר, והוא היחיד שיש לי כרגע, והוא בהחלט אפשרי. ואם ממנו יוצא אליי המוות- שייצא.

עמוד העשן

לא, הסיגריה אינה תחליף ואינה בת-לוויה. הסיגריה היא התכלית. זה לא בגדר "הוא אוהב לעשן עם הקפה", או "הוא אוהב לעשן אחרי האוכל". אני הולך לקפה ושותה קפה כדי לעשן אחריו. ולא סיגריה אחת. כי מה שווה האחת בלי הסיכוי לשניה? ואני אוכל לקראת הסיגריה שתבוא אחר כך. ואם לדבר בכנות, גם הסקס נישא על כנפי המעוף אל האחרי הגדול שבו הסיגריה היא הדבר. אותו עולם של ככלות הכל, כששאר המין האנושי עייף ונשמט אל הנמנום, הוא הענן שאליו אנו באים.

כי אנחנו, המעשנים, רואים את העולם לא כאותם ברברים העוסקים בסיפוק החיים. אוכל. מין. אהבה. אנחנו רואים את החיים גם מעבר להם. מעבר לסופם. אנחנו המביטים על החיים מכיוון המוות, מבעד למסך העשן. אנחנו חיים את היופי שבכליה. את האבל המתמיד על החיים.

סרטן? את חושבת שאנחנו לא יודעים שזה מסרטן? אבל מתגברים על זה. העישון גבוה מזה. דוקא עשן המוות שבזה הוא המספר לנו על מתיקות החיים, והוא המוביל אותנו, והוא העקצוץ המרתק ומייסר אותנו בעשן המר הזה, הטוב... הנכון. זהו עמוד עשן המוביל אותנו במדבר החיים הנורא. רק מבחוץ הוא נראה עלוב כזה ודק. אנחנו יודעים שהוא המוביל באמת אל הארץ המובטחת.

רגע... כבר את הולכת?"

"התבגרויות", שלושה מונולוגים/אריאל הירשפלד.

My name is Sam Tyler. I had an accident, and I woke up in 1973. Am I mad, in a coma, or back in time? Whatever's happened, it's like I've landed on a different planet. Now, maybe if I can work out the reason, I can get home.

Sam Tyler: I need you to connect me to a Virgin mobile number -

Operator: Don't start that sexy buisness with me, young man! I can trace this call!

Gene Hunt: Oi! Referee! Has anyone ever told you you need glasses, you dozy git? Next time, I run you over!

Gene Hunt: So I'm right?
Sam Tyler: We both are.

Gene Hunt: Right.

Sam Tyler: Right.

Gene Hunt: Just as long as I'm righter than you are.

Andrea Kemble: He your boss? What would I get for smacking him one?
Sam Tyler: A round of applause from half our station.

Gene Hunt: The law, the law! Get down you divs!
*Everyone ducks*

Sam Tyler: We are the law, you bloody clowns! God help us!

Test Card Girl: Do you not like me with my clown? I can see I make you frown. When on Earth will all this end? I'm your friend, your only friend.

Gene Hunt: I think you've forgotten who you're talking to.

Sam Tyler: An overweight, over-the-hill, nicotine-stained, borderline-alcoholic homophobe with a superiority complex and an unhealthy obsession with male bonding?
Gene Hunt: You make that sound like a bad thing!

Glen Fletcher: Don't take this the wrong way, DI Tyler, but you're a mental case.

Gene Hunt: If I was as worried as you, I'd never fart for fear of shitting me'self.

Vic Tyler: I've got a young lad named Sam.

Gene Hunt: I've got a pain in the arse named Sam.

Gene Hunt: I'm not a Catholic me'self, Mr Warren, but isn't there something in the Bible about "Thou shalt not suck off rent boys?"
Mr Warren: How dare you come in here!

Gene Hunt: You could have said that to the boy.

Sam Tyler: You should'nt be driving with that leg.

Gene Hunt: Well, I am!
Sam Tyler: You were shot!
Gene Hunt: Yeah, and so will you be in a minute if you don't get in!

Gene Hunt: Shut up, yeh nancy-ass fairy boy!
Sam Tyler: Such elegant banter.

Sam Tyler: You're not above the law, you know!

Gene Hunt: What're you on about? I AM the law!

[Sam Tyler - John Simm

Gene Hunt - Phillip Glenister]