שיער קצר, חזה זקור
ז'קט יקר, מחרוזת כורדית לצוואר
היא מתיישבת
עושה שלום, עושה מקום
ומתקפלת אל עצמה כמו אולר
זה כמו הילד שחייב לרוץ לכביש אחרי כדור
כמו אתיופי שמבין פתאום במה כרוך גיור
אם היא תרד על הברכיים
עוד נגיע לסידור
אני שוכח
היה לך איזה שי"ן ואיזה נו"ן בשם
וזה לוקח
איזה שתיים-עשרה דקות עד שאת מתחילה בכלל להתנשם
כולם אומרים שאת מוצלחת, ושיש לך כשרון
והם אומרים שקוץ בתחת זה כמו עצם בגרון
והם אומרים שזאת מקלחת ונותנים לך סבון
ועוד סבון, ועוד סבון

את כמו שק של מלט
זר בדלת
של שחור על סוודר תכלת
חדר חושך, חיים משה
חיה עם אותה תלבושת שנה

תגידי משהו
רכה כמו ארנבת וקרה כמו חתיכת ברזל
את לא חושבת - שזה הרבה יותר נורא
לשתות מוצק מלאכול נוזל
ואת שומעת שברומניה מדענים שיבטו קיפוד
ואת יודעת שבסין בלוויות נהור לרקוד
ולעשות עם העיניים
את יודעת טוב מאד
אם תסלחי לי - אני מבטיח לעבוד
על לייצר סיבות טובות להתנצל
ואגב אם תפתחי לי - תראי שאין בי עכבות
רק עקבות של נקבות בעקבים
לא הייתי נוגע בך עם מקל
לא הייתי נוגע בך עם מקל

לא הייתי נוגע בך עם מקל
(אם רק היתה לי אפשרות לגעת בלי)

את כמו שק של מלט, זר בדלת
של שחור על סוודר תכלת
ג'וזף הלר, הלן קלר
חוג תפירה בבית הכלא
מזדה לאנטיס, ננדי ברנדיס
איש נדל"ן בלב אטלנטיס
עץ בחורף
חץ בעורף
נץ עם עצם במקור
ישר רואים שאת ציפור
אפשר לספור אותך על אצבע אחת


["שגר פגר"\ הבילויים, מתוך "שכול וכשלון"]

ומבטך החום מגן עלי

ומחשבותינו נוגעות

פתע

כנף אל כנף.

כאשר היית עמדי

בתוך הדברים החולפים

היו הקירות בני-בית קשישים

שסיפרו מעשיות עתיקות

בערב

כאשר שתינו תה.

עכשיו הקירות אינם מחסה

הם הסתגרו בשתיקתם

ולא ישגיחו בנפלי.

עכשיו הקירות כסיד ומלט

יסוד זר

חומר לא עונה כמוות."

זלדה-כאשר היית פה.

כמו אושת הרוח, ששומעים אותה הרחק בצמרות העצים. אבל אחרי-כן התגברה ההמיה הזאת, עד כי דמתה לשאונו של אשד-מים או להמון גלי-הים המתנפצים על חוף סילעי.

ומומו הבחינה, כי המיה זו מורכבת מצלילים רבים לאין-ספור, הנערכים תמיד מחדש ומשתנים ויוצרים בכל פעם הרמוניות אחרות. היתה זו מוסיקה ועם זאת - משהו אחר לגמרי. ופתאום עלה בידי מומו להכירה ולזהותה. היתה זו אותה מוסיקה שכבר שמעה אותה לפעמים, חרישית ובאה-מרחוק, כאשר האזינה לדממה תחת שמי הכוכבים הנוצצים.

אך הנה עתה הלכו הצלילים ונצטלצלו ונעשו קורנים וזורחים יותר. מומו שיערה וחשה, כי אור מצלצל זה הוא שמעלה כל פרח מן הפרחים מעמקי המים האפלים, והוא שמעצב כל אחד מהם בצורה מיוחדת לו, חד-פעמית, שאי-אפשר כי תשתנה.

ככל שהוסיפה להאזין, כן עלה בידה להבדיל ביותר-בהירות בין קולות נפרדים. אבל לא היו אלה קולות-אדם, אלא נשמעים היו כאלו שרים זהב וכסף וכל שאר מתכות. ואחרי-כן עלו, כמו מאחוריהם, עוד קולות ממין אחר - קולות ממרחקים ונעשו ברורים יותר, כך שמומו יכלה - מעט-מעט - לשמוע מילים, והן מילים של שפה שלא שמעה אזנה מעולם, ואף-על-פי-כן הבינה אותה. השמש, הירח וכל הכוכבים הם שגילו כאן את שמותיהם הסגוליים, האמיתיים. ובשמות אלה ההיתה מקופלת ההחלטה מה עושים וכיצד פועלים כולם יחד, כדי שכל אחד ואחד מפרחי השעות האלה יתהוה ואחרי-כן ישוב ויחלוף."

מיכאל אנדה, "מומו", עמ' 133-134.

is being alone;

I fear liberation.

[Vienna Teng, Between]

פתחתי את החלון. פאריס נדפה ריח של אספאלט וסערת גשם, היא כרעה תחת עומס החום הקֵיצי. עקבתי במבטי אחרי אנדרה. אפשר שברגעים האלה שאני מביטה בו בהתרחקו, הוא קיים בשבילי יותר מתמיד בבהירות מסעירת לב; הצללית הגבוהה קטֵנה, ובכל פסיעה היא מתווה את דרכו חזרה; היא נעלמת, הרחוב נראה ריק. אבל למעשה זהו שדה מגנטי שישיבו אלי כאל מקומו הטבעי; ודאות זו מרגשת אותי עוד יותר מעצם נוכחותו.

(מתוך 'אישה שבורה' / סימון דה בובואר)

הוא יוצא למארב," אמר הקצין הישראלי לאפסנאי.
דיגם אותו. נתן לו נעליים קטנות בשתי מידות ממידותיו. נתן לו מכנסיים ארוכים בשלושה מספרים, חולצה במידה הנכונה, אבל ללא שני כפתורים. התאים לו קפל"ד לראש. כיסו שולי הקפל"ד את עיניו.
אמר האפנסאי לצור, "תהדק את הרצועה והוא לא יתנדנד לך."
אמר צור, "הרצועה קרועה."
אמר לו האפסנאי, "תאלתר."
נתן לו אפוד משופצר בחוטי ברזל. דקרו חוטי הברזל בגבו. החתים אותו על נשק. אמר צור, "אני לא יודע איך מפעילים גלילון."
אמר האפסנאי, "אין ברירה. נגמרו כל המקוצרים."
אמר צור, "אז תן לי עוזי."
אמר האפסנאי, "עוזי זה נשק של בחורות. אתה רוצה להיות מש"קית ת"ש או לוחם?"
אמר צור, "לוחם, לוחם." החתים אותו על מחסניות.
אמר צור לאפסנאי, "אלה מחסניות של אם-16."
אמר האפסנאי, "המחסניות של הגלילון נגמרו."
שאל צור, "אבל איך אחליף מחסניות אם יהיה לי מעצור בנשק?"
ענה האפסנאי, "לחלק מהחיילים נתתי מחסניות של גלילון כי נגמרו לי של אם-16, תלווה מהם."
...
התחיל הקצין הישראלי בתדריך ... "כולנו מכירים את האויב המזדיין שעומד מולנו. האויב האוכל בתחת. כולנו מכירים את החבורה של המוצצים שאנחנו הולכים להיתקל בהם היום. כולנו מכירים את האפסים המאופסים, את הנקניקים חסרי הכישרון שעומדים מולנו.
"עם זאת, חבר'ה, חשוב לשמור על כבוד לאויב. חשוב לזכור שהאויב, למרות שהוא מורכב מחבורה של לא יוצלחים, פלאחים שיכורים שאין להם כלום בחיים, אנשים שלא החזיקו נשק בחיים, אנשים שלא עברו אימון מסודר, האויב הוא אויב מסוכן, מאומן, מתורגל בתנאי השטח, ובעיקר רעב לכותרות בעיתונים.
...
"במקרים קיצוניים - כל חייל מחליט מהו מקרה קיצוני לפי ראות עיניו - ניתן להפעיל שיקול דעת. וכשאני אומר 'שיקול דעת' למה אני מתכוון? אני מתכוון לדבר פשוט מאוד: במקרים שבהם נשקפת סכנת חיים ממשית לחייכם, אתם רשאים לירות על מנת להרוג. אתם רשאים להרוג כל מי שמסכן את חייכם ומטרפד את הצלחת המשימה.
"לצורך העניין אני אומר שרועים ערבים עיוורים, נשים ערביות בהיריון, ילדים בני שלוש עד שמונה, עזים, סוסים, גחליליות שחושפות אתכם בשטח, יתושים שמפריעים לכם להתרכז, עלים שנופלים עליכם, גשם שמתחיל לרדת, אור היום שמתחיל לעלות, בכל אלה מותר לכם לירות על מנת להרוג."

(מתוך 'בא לך להיות אלוהים?' / שי גולדן)

ולהמשיך הלאה. אבל מה כבר יש לאחל לשנה החדשה? באמת שאני לא יודע. שתהיה שנת שלום? לאור ההתרחשויות בשנה החולפת, לא בטוח שאני מוסמך להביע איחול עד כדי כך שנוי במחלוקת. מי אני שאאחל דבר כזה? מי מינה אותי? רגע, שלום באיזה תנאים? עם או בלי ירושלים? כולל הכרה בבעיית הפליטים או לא כולל?"

בן זילכה, "שתהיה לנו שעה טובה", "העיר", עמ' 28, 18.9.09.

יושב בסן פרנסיסקו על המים
שוטף את העיניים בכחול ובירוק
יפה בסן פרנסיסקו על המים
אז איך זה שאני מרגיש רחוק.

ממול האווזים, שטים בין הסירות
וגשר הזהב יפה כמו בסרט
חבל שאת לא פה איתי בשביל לראות
היית אומרת שמפה את לא חוזרת

פתאום אני רוצה הביתה חזרה אל הביצה
לשבת בכסית ולצחוק עם משה ועם חצקל.
תן לי חתיכת תבור תן לי חתיכת כנרת
אני אוהב להתאהב בארץ ישראל קטנה,
חמה
ונהדרת.

יושב בסן פרנסיסקו על המים
שוטף את העיניים בכחול ובירוק
יפה בסן פרנסיסקו על המים
אז איך זה שאני מרגיש רחוק.

[סן פרנסיסקו - אריק איינשטיין]

אני בסין כבר חודשיים וחצי, ופתאום גיליתי מחדש את השיר הזה שעושה לי נעים וחמוץ וגעגוע בלב.

יפה ביאנגשו סיטי על מים, אז איך זה שאני מרגישה רחוק?

"Time will help you through

But it doesn't have the time

To give you all the answers to the never-ending why"

[PLACEBO/The Never-Ending Why]

מכיוון שאני מפחד ממנו. אני מפחד ממנו מכיוון שאני מתיירא מפני הכאב שביכולתו להסב לי. אני מתיירא מפני הכאב, מפני שכאבתי כל כך בעבר. בניגוד לשקרים שאני מפזר סביבי ולעצמי, אין לי חסינות בפני כאב. לבו של אדם לא הופך קהה עליו. כאב אינו שריר. הוא אינו מתגמש או מתרגל. אין לכאב כישרון לסבולת. הוא תא מתחדש. ותחת כל כאב לעולם ידע לצמוח כאב אחר. יותר מזה - אין לכאב סוף או גבול. בכוחו של אדם לסבול כמה מכאובים בו בזמן. האם אנו מסוגלים לאהוב יותר מאישה אחת בו בזמן? יכול להיות. האם אנחנו מסוגלים לכאוב בעטיין של עשר נשים? אין ספק."

(מתוך "הבן הטוב" / שי גולדן)

"מִמְקוֹם שֶאַתְּ נִסְתֶרֶת שָם, יְחִידַת חַיַי

וּשְכִינַת מַאֲוַיַי –

הִגָלִי-נָא וּמַהֲרִי באִי, בּאִי

אֱלֵי מַחֲבוֹאִי;

וּבְעוֹד יֵשׁ גְאֻלָה לִי – צְאִי וּגְאָלִי

וּמָלְכִי עַל-גּוֹרָלִי;

וְיוֹם אֶחָד גְזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִיבִי

וַהֲמִיתִינִי עִם-אֲבִיבִי.

וְתַחַת שִפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶה-נָא נִיצוֹצִי

וּבֵין שָדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא,

כִגְוַע בַעֲרב הַיּוֹם בֵין פִרְחֵי בְשָמִים

צִפרֶת כְרָמִים.

אַיֵךְ?

וַאֲנִי עוֹד לא יָדַעְתִי מִי וָמָה אָתְּ –

וּשְמֵךְ עַל-שְפָתַי רָעַד,

וּכְרִצְפּת אֵשׁ בַלֵילוֹת עַל-מִשְכָבִי

בָעַרְתְּ בִלְבָבִי;

וָאֵבְךְּ בִנְדוּדֵי לֵיל, וָאֶשךְ כָרִי

וּלְזִכְרֵךְ כָלָה בְשָרִי;

וְכָל-הַיּוֹם בֵין אוֹתִיּוֹת הַגְמָרָא,

בְקֶרֶן אוֹר, בִדְמוּת עָב בָרָה,

בַזַכָה מִתְפִלּוֹתַי וּבִטְהָר-הִרְהוּרַי,

בִנְעִים הֶגְיוֹנַי וּבִגְדָל-יִסּוּרַי –

לא-בִקְשָה נַפְשִי כִי אִם-הִגָלוֹתֵךְ,

רַק-אוֹתָךְ, אוֹתָךְ, אוֹתָךְ..."

[חיים נחמן ביאליק]