כמו עכשיו, כשהיא לידי. כשאני יכול לשבת כאן ולכתוב בזמן שאני שומע את המים במקלחת. אני יודע ששותפות לדירה זה לא הרבה. אבל מספיק לי שהיא כאן. שאני יכול לשבת בסלון, יחף, על הספה, וליאן יכולה להיכנס כל רגע, ואם היא מכינה לעצמה תה, לשאול אותי אם גם אני רוצה. שהיא יכולה להתיישב לידי, במכנסי טריינינג וסוודר ובנעלי הבית שלה, עם הגומייה של השיער על הפרק של היד. לפני שאני הולך לישון אני מוצא את מברשת השיניים שלה ליד שלי, ואת מברשת השיער, ששיער שלה נשאר מסובך לה בין השיניים. אני יושב לפעמים בלילה ורואה טלוויזיה, והמחשבה הזאת, שמעבר לקיר היא ישנה, נושמת בשקט, מרגיעה אותי. אני יושב לפעמים בחדר שלה, כשהיא לא נמצאת, בין כל הדברים שלה שהיא חיה ביניהם ומשתמשת בהם, הבגדים והשמיכות שלכולם יש את הריח שלה. הכול כאן שלה- העפרונות והעטים שעומדים בספל עם הידית השבורה על השולחן, הספרים ליד המיטה, הדיסק-מן עם הרמקולים הקטנים על המדף. זה החדר שבו היא צוחקת ובו היא מדברת בטלפון, ומתלבשת ולפעמים מכינה שיעורים לאוניברסיטה, או שוכבת על המיטה וקוראת, או ישנה בצהריים. ובשקט של החדר הריק אני מתמלא בגעגועים נעימים. נעימים מפני שאני יודע שהיא תחזור לכאן. היא כל הזמן לידי, וזה יותר ממה שהיה לי אי פעם.

מתוך המכשפה מרחוב מלצ'ט 3 מאת גדי טאוב, עמ' 9

שתהיה לכולנו שנה מדהימה (:

בכל מי שהגוף שלו עשה איזו תנועה או הבעה של כאב. מיד היד שלה הייתה נמשכת לעסות, להמס. עם כולם: זרים, מכרים, ילדה מהכיתה שהביאה לי שיעורים כשחליתי, שכנה ערירית, כלב קירח ומוכה עקמת שאימץ אותה והתמכר למסאז'ים שלה. הידיים שלה היו המשך טבעי למבט, לדיבור. ופעם אחת גם מנהלת בית הספר שלי: באמצע שיחת נזיפה במשרד, שתינו יושבות, חפויות, ולפתע, העריצות מניחה יד על עורף ומניעה לכאן ולכאן ונאנחת, ונילי כבר מאחוריה, בעשר אצבעות, ואני מודדת את המרחק לחלון ולקפיצה הגואלת, אבל אז, המאבק המוזר בין תווי פניה של המנהלת, ושבריר הרגע הלא-ייאמן שבו נילי, לבדה, כמעט ניצחה את השיטה כולה.

["בגוף אני מבינה" /דויד גרוסמן, עמ' 219]