החיים של יונפי

העתיד כבר כאן אבל התחמק ממני.

עכשיו הייתי אמור להיות נשוי ואני לא

עכשיו הייתי אמור להיות אבא ואני לא

עכשיו ההורים שלי היו גאים בי על שני השורות למעלה אבל הם לא.

מתחיל לחשוב על פשרות

מתחיל לתכנן את העתיד שאחרי העתיד.

בחוץ משתוללת סערת מיתון , ולא הייתי מוכן לה.

לא הייתי מוכן לחורף הזה, לא אגרתי מזון.

כל דבר מתחיל להיות מחושב.

להוציא רק את מה שהכרחי,

להבין שאף אישה לא מחכה לי מעבר לפינה.

אני צריך למצוא ולהביא אותה אליי .

לא לשלול שום אדם שהייתי שולל קודם.

לנסות, השעון מתקתק , בלי לחץ אבל להיות קשוב אליו.

להבין שאם אמשיך לחפש את "אהבת חיי" , אאבד בדרך את החיים.

הכל מסתובב סביבי , סחרחורת, התקף חרדה מתקרב ...

אנשים סביבי בעבודה עם ילד ראשון

טרוטי עיניים עם אושר אין קץ.

חוזרים כל יום הביתה אל המשפחה שיצרו.

אני חוזר אל נסיונות להעביר את הלילה עם חברים.

מכל עבר אני שומע גם על אמהות חד הוריות.

בקורס אצלי יש אחת כזו.

לידידות שלי יש חברות כאלה.

המיוחדת "אוספת נתונים" על זה שאוליי גם היא תצטרך .....

מעניין מה יקרה עוד 20 שנה , כשפתאום תמלא הארץ צעירים

שלא יודעים ולא ידעו לעולם מי אביהם.

עולם שבו בתחילת כל קשר זוגי הם ילכו להיבדק אם הם לא במקרה אחים....

ואני - מתחיל להפנים את העובדה שאולי לא כדאי לחכות לה , לאהבה.

לנסות למצוא מישהי נחמדה ואולי לנסות לחזור לזוהרית.

אולי זה הזמן.

אלוהים שבשמיים , תגיד לי

מה יהיה איתי בסוף ???

עוד לילה לבן ....

מחשבות רבות , מתרוצצות עכשיו.

לא מצליח לישון - והלילה נמשך לעד.

החגים שבפתח לא נותנים לי מנוח.

מה יהיה ? כבר אין לי כוח.

חי מיום ליום , מבזבז את ימיי ברוח.

חברים מתחתנים סביבי , גם אני רוצה כבר לנוח

מאישה לאישה מפגישה לפגישה

פעם ב ... מגיעה מישהי חדשה

שמחליפה את הקודמת

ומזכירה או לא את המיוחדת

הוריה שאלו היום לאן נעלמתי

ואני אמרתי עסוק , ואת רגשותיי הסתרתי

ישבנו איתם שנינו על גבעת החול

והרגשתי שייך , הרגשתי קרוב

היום היה יום כמעט כמו פעם, כמו אז:

כמו אז אכלנו יחד ארוחת בוקר.

כמו אז יצאנו עם "הילדה"  לטיול צהריים.

כמו אז הזמנו פיצה ואח"כ הלכנו לראות שקיעה.

כמו אז העברנו ערב בבית מול הטלויזיה.

כמו אז היום עבר כ"כ מהר , ללא רגע שיעמום.

כמו אז נהנינו מחברתו של השני ליום שלם .

הלוואי שתגיע אותה אחת שאיתה אוכל להיות שלם כמו אז.

שתהיה דומה ותרצה יותר

שעליה לא אוכל לוותר

לילה / בוקר טוב חברים.

שיהיה שבוע נפלא

ללא נדודי שינה

כל המחשבות הגיעו להן בבת אחת, במקביל, ללא הכנה מוקדמת, ללא יכולת לסדר דברים בראש.

המצב העכשוי בעבודה  , המצב הרווקי שלי כרגע, זכרונות מלפני שנה , שנתיים, עשר....

עוד מעט יש "בוקר טוב צה"ל" ברדיו , עוד מעט השמש תתרומם לה לאט ותאיר את שמיי עירי.

עוד מעט יהיה מאוחר מכדי לישון , עוד מעט יתחיל יום שאני אתחרט על כל דקת חוסר השינה.

שקט מופתי ברחוב , שוקל לצאת להליכה אבל מוותר - אני עייף מידיי .

כל מכריי ישנים עכשיו שנת ישרים , כך אני מקווה .

אולי אלך לארוחת בוקר בדיקסי ?  חולפת מחשבה בראשי .

הרי היא כבר היתה מפלט ללילה לבן אחר - לילה שלא יכולתי לסבול את השהות בביתי .

שכל דקה בו עברה כמו נצח במחשבות עצובות על מה שקורה בחדר הסמוך.

שהנהיגה חזרה הביתה היתה כ"כ חסרת אחריות עקב העייפות.

לילה שבו אף אחד לא הרגיש, לא ידע, את מה שמתחולל בנפשי.

תקופה לא רחוקה , אך עם זאת נראית כשנים.

פתאום , ללא התראה מוקדמת הכל חוזר אליי בבום , כאגרוף שנכנס ישר לליבי.

הרי זה עבר, זה נגמר , ונשארתי חי .

אז למה הלילה כל הזכרונות ההם שאני כ"כ רוצה לשכוח חוזרים ?

נראה לי שהלילה הזה כבר אבוד .