שוב.
שוב הדמעות.
שוב כבר נמאס לנגב אותן.
שוב נמאס לקנח את האף מרוב כאב.
שוב.
שוב.
שוב איבדת הרבה דברים יקרים לליבך.
שוב הרסת הכל בנקישת אצבע.
שוב את לא רוצה להרוס יותר.
שוב לא נשאר מה להרוס.
שוב.
שוב.
שוב את הולכת להכשל.
שוב את בטוח תשכלי.
שוב נראלך שתצליחי.
אבל שוב, רק נראלך.
כי שוב.
זו את.
מה את מתרגשת?
זה האופי שלך.
''עדן''.
עלק.
שוב.
שוב לאף אחד לא אכפת.
ושוב למי שכן אכפת,
שוב אין כוח אלייך.
שוב את בטוחה בעצמך.
שוב את מאמינה בעצמך.
למה זה טוב?
כדי ששוב,
כשתכשלי,
שוב,
כמובן,
הרי זו את,
שוב,
את תתרסקי,
שוב תתנפצי,
ושוב,
תפלי לתוך יידיים של אף אחד?
כי מי מאחורייך?
מי תומך בך?
שוב.
אין אף אחד.
שוב.
שוב.
שוב זו לא אשמתך.
שוב לא את התחלת.
שוב את זאת שנפגעת.
שוב את נדפקת.
שוב.
שוב.
שוב עשית לעצמך בושות.
שוב פידחת את עצמך.
שוב נפנפו אותך.
שוב חשבו שאת לא קשורה לחיים.
שוב יצאת מטומטמת.
שוב זה קרה.
שוב.
שוב.
שוב את צריכה מישו.
שוב את צריכה חיבוק.
שוב את מצטערת על הכל.
שוב את מבינה שאין לך על מה.
אבל שוב, את נדפקת.
ושוב אף אחד לא מתייחס אלייך.
שוב.
שוב.
שוב את צריכה לספר למישו הכל.
שוב את צריכה לפרוק.
שוב את צריכה לשפוך את כל כולך בפני מישו.
שוב את צריכה לסחוט את עצמך.
שוב יש רק מישו אחד.
שוב גם לו נמאס.
שוב כמה אפשר לסבול אותך.
שוב את חופרת,
שוב את מעצבנת,
שוב את חושבת שאת חשובה למישו,
שוב את חושבת שהבעיות שלך מעניינות מישו,
שוב את בכלל חושבת,
שוב את מזיינת ת'שכל,
שוב..
אני מבינה אותו.
שוב.
הרי את כלום.
כלום בלי החברות שלך.
בלי אנשים שיעזרו לך.
יתמכו בך.
יספרו לך.
יקשיבו לך.
יבינו אותך.
יראו אותך.
ישמעו אותך.
ירגשו אותך.
כמו שכתוב בתת-כותרת של הבלוג.
וזה שם,
הרבה זמן.
מאש שפתחת את הבלוג, לא?
אז.
מזה אומר עלייך?
שאת כלום עכשיו?
כי אין לך אף אחד שיעשה איתך / לך את הנ"ל?
אז מה?!
את הרי צפית את זה מראש.
נביאה נהיית לי.
לא יכלת להגיד לי שזה יקרה קודם?
אה.
אופס.
שוב הוכחת את הטיפשות שלך.
את ידעת שזה יקרה, פוסטמה.
כי שוב.
שוב זנחו,
נטשו,
עזבו,
אותך.
אבל למה שוב?
את כבר רגילה.
את כבר יודעת שזה מה שקורה בסוף.
את הרי טיפשה.
מטומטמת.
דפוקה.
חולת נפש.
שרוטה.
מטורפת.
חסרת חיים.
חסרת חברים.
מאוסה.
חסרת כל ערך.
חסרת כל טעם.
אדישה.
חופרת.
עייפה מהחיים.
עילגת.
פוסטמה.
ילדה קטנה.
קטנונית.
קנאית.
מוזרה.
מפגרת.
אדיוטית.
פתטית.
חושבת שהיא נאהבת.
רבה על כל שטות.
צוהלת,
מאושרת
ושמחה אחרי כל הריבים שלה.
אין לך רגשות.
מפגרת מאחור.
רבה בכוונה.
נהנת לריב.
מי צריך אותך בכלל?!
למה את חושבת שיסבלו אותך אחרי כל זה?!
אז תני לי לחדש לך משו..
לא יסבלו..כמו שאת רואה.
ותפסיקי להתכחש לזה.
כי זה לא עושה לך טוב.
אם נשאר בכלל למה לעשות טוב.
את לא צריכה שיגידו לך.
את יודעת.
כן.
את יודעת.
כבר השלמת עם זה.
ואת לא צריכה ששום חברה / חברה לשעבר תזכיר לך,
כי כמו שאמרתי,
את יודעת.
והיא..
היא,
שסתם רוצה לדרוך לך על הפצעים,
תני לה.
מה אכפת לך,?
זו את, הדפוקה,
שקובעת את הקצב.
של מתי זה יקרה,
ובאיזה צורה.
אבל תמיד.
לא משנה עם מי.
לא משנה למה.
לא משנה עם כמה.
זה יקרה.
תפסיקי להתכחש.
את יודעת את זה.
ולמרות שאת 'יודעת' כ"כ הרבה והכל.
את עדיין כ"כ טיפשה.
יש לך איזשהו טעם בחיים.?
יש לך למה לחיות?
יש לך בשביל מה לקום מחר בבוקר?
מטרה? אהבה? חברים? לימודים?
משו?
כי לי לא..
ואני זו את.
אז באסה לך.
כי נדפקת.
שוב.
שוב.
שוב לא נשאר לך אף אחד.
שוב.
כמו תמיד,
נשארת לבד,
בודדה.
שוב.
בכל מי שאי פעם:
פגעתי,
הרסתי,
רמסתי,
דרכתי,
רצחתי,
הרגתי,
זרקתי,
עשיתי,
נתתי,
לקחתי,
דרסתי,
גנבתי,
אני מצטערת.
אני חייבת לכם את זה.
ואני מציעה לכם / לכל שאר האנשים ביקום,
להתנצל.
לבקש סליחה.
כדי שכשנגיע למעלה.
למקום טוב יותר.
באמת נגיע למקום טוב יותר.
כי השמיים נפתחים,
פעם אחת בשנה.
ואתם צריכים לנצל את ההזדמנות
ולכפר על
ה-כ-ל.
כי אם לא,
זה יהיה חבל.
וכל מי שיבקש ממני סליחה (אם בכלל)
לבקש סליחה זה נהדר,
זה לצאת בידי חובה,
אמרו לי לעשות, עשיתי, זהו.
זה לא עובד ככה.
מה שצריך לעשות זה להתנצל ולהתכוון לזה.
זה כבר תלוי בי / או בכל האנשים שמקבלים את הסליחה
האם להתייחס, לסלוח.
כי אין לי בעיה שיבקשו סליחה.
אבל אני יכולה לא לסלוח.
כי באמת, שזה כבר לא תלוי בכם.
זה תלוי בי.
ואם אני לא רוצה לסלוח,
זו לא אשמתכם.
זו אני שלא אגיע לגן עדן.
אתם מילאתם את חלקכם.
זו כבר אשמתי, כמו תמיד.
אין לי בעיה לקחת הכל עליי,
אני כבר רגילה.
שוב,
נדפקתי.
שוב נדפקת!
אני לא מאמינה..יוואו..אין מצב שזה קורה :O
כי הבטחתי, ואני חייבת לקיים,
לא משנה מה יקרה:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=474250
(ישבתי במשך יותר משעה וחצי, וכתבתי ת'רגשות שלי על גבי 6 דפי וורד,
אז,
מקווה שנהנתם.)
אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בחיוך,
בעיקר כי עד יומשלישי הבא,
החיים שלי בפריז.
אז.
אמ.
זהו.
לילה טוב,
עדן שבקומה לאיזה 4 ימים.
[חיוך : (: ]
היי.
אני עדן.
נו השנייה.
זאת שדיברה כל הפוסט.
בצער רב וביגון קודר,
ברצוני לבשרכם,
שעדן נאכלה ע"י זומבי.
ואנחנו יודעים שזה לא ממש מזיז לנו.
אבל הפואנטה בעניין,
ותתפלאו, כן, כן,
יש פואנטה..גם בשטויות כמו עדן, יש פואנטה.
הפואנטה היא שעדן נעשתה אדישה לחיים.
אז,
היא ביקשה ממני למסור לכם את מילותיה האחרונות.
'איה. זומבי. תפסיק לנשוך לי את הרגל.
מוקפת. נופלת. אווה. מתה.
עיצוב חדש.
לא אכפת שחפרתי.
תעשו לי / איתי / בי מה שרוצים.
לא מזיז. '
טקס הפרידה יתקיים
בתאריך ה-לאף-אחד-לא-אכפת
בשעה-מעניין-לי-ת'תחת
תבואו.
יהיה מצחיק.
כולם יבואו ויריצו עליה דאחקות.
זה יהיה כמו פגישת מחזור של כל מי ששנא אותה.
אני אהיה שם, ואחכה לכם :]
ואין לכם מה לדאוג שמא היא תרדוף אתכם.
כי כמו שאמרתי,
היא נעשתה אדישה לחיים,
אדישה לחברים,
אדישה ללימודים,
והכי חשוב -
אדישה לאהבה.
שיהיה.
כולה עדן.
מה אתם היסטרים?! :O
בקטנה,
לאף אחד מימלא לא אכפת,
תמשיכו הלאה בחיים שלכם.
אז בואו כולנו נגשים לה את משאלתה האחרונה.
ונשכח ממנה.
חפיף.
טוב, נו,
אני הלכתי להכין לעצמי סנדוויץ' (:
יום מושלם שיהיה לכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
