טעיתי.
ובצורה מטומטמת למדיי.
וזה הייתה הטעות הכי גדולה שעשיתי.
I've never felt this bad before,
So blind
So mean
So deaf
Not seeing whom I hurt.
Thinking of myself only, selfishly, seeing only what I want to see.
Having fun, while taking happiness from others.
I feel lonely
Alone with my foolishness...
I wish i could be forgiven.
תמיד הייתי טובה יותר בלהביע את הרגשות שלי בעברית...
הנה תרגום:
אף פעם לא הרגשתי כל כך גרוע.
כה עיוורת
כה אכזרית
כה חירשת
בלי לראות במי אני פוגעת.
חושבת על עצמי בלבד,
באנוכיות, רואה רק מה שאני רוצה לראות.
נהנית, על חשבון ההנאה של אחרים.
אני מרגישה בודדה
לבד עם הטיפשות שלי...
אני מקווה שיוכלו לסלוח לי.
טוב... לפי טום יש סיכוי. הוא התקשר אליי 10 דק' אחרי שעליתי לאוטובוס, סיפרתי לאלדר למור ולסיון כבר.
ט. עכשיו התעוררתי, מה קרה?
ר. מה מה קרה? מי אמר שקרה משהו? יאללה, תחזור לישון.
ט. יאללה, שפכי.
עקשן. שפכתי. בכיתי. סיימתי.
ט. מטומטמת. כמה טיפשה אפשר להיות? כמה חוסר טאקט בבנאדם אחד?
במשך רבע שעה, הוא מטיף לי. וזה הבנאדם הכי קרוב אליי מאז שאני בת 9 וחצי.
ר. אתה לא עוזר!!!
ניתקתי את הטלפון. אחרי רבע שעה הוא התקשר.
ט. כועסת עליי קצת?
ר. בטח שאני כועסת! מה, אתה לא שומע שאני עוד בוכה?!
ט. עוזר לך לכעוס עליי?
ר. למה שזה יעזור לי?
ט. ולכעוס על עצמך עוזר לך? אין מה לעשות. אני הייתי הוגן איתך, הצעקות האלה הגיעו לך ["לא ממך..."]. עכשיו מה שהיה, היה. נסי לעשות משהו בנוגע לזה. אלה חברות טובות, הן יתנו לך עוד צ'אנס.
ר. רגע, אז לגרום לי לבכות ככה זה מצחיק אותך או משהו?! מה זה, בדיחה? חוץ מזה, מה צ'אנס עכשיו? למה, מגיע לי עוד צ'אנס? לא מגיע לי שום צ'אנס...
ט. נכון ["אמרתי לך שאני חולה עלייך?"].
ר. לך לעזאזל...
ט. אבל זה לא משנה. יש הרבה דברים שלא מגיעים לך, ואת מקבלת. לא שונאים אנשים בגלל טימטום כמו שלך ["מתה עלייך, נשמה."], שונאים אותם בגלל רוע לב. לך יש עוד סיכוי.
נכון אחלה חבר יש לי?
הגיע לי, אבל לא מימנו!
בשאר השיחה הוא כן עודד אותי. הוא היה ממש בסדר.
הסיפור, מהזווית העכשיווית שלי, הוא כזה:
הייתה לי משפחה קטנה. אני אוהבת את כל החברות שלי שקשורות אליה, כל אחת ואחת.
את אלדר, שהייתה אשתי.
את סיון, שהייתה גיסתי.
את מור, שהייתה... האישה של גיסתי? קצת מסורבל, אבל כן.
ואת היקארי, אחותי, שלא לגמרי קשורה לשאר המשפחה, אבל למה שעשיתי, קשורה ועוד איך.
לא שמתי לב למה שקורה.
פעם, השיחות עם אלדר ועם היקארי היו שיגרה של יומיום. ואז, שמעתי על החברות של אלדר. על החברות המדהימה של שלושתן, ואלדר החליטה להכיר לי אותן. לפני שהגעתי, היה משולש מושלם. אלר מור וסיון היו שלישיה של החברות הכי טובות שראיתי. ולי, מצידי, היה איזון פחות או יותר בין השיחות עם היקארי לשיחות עם אלדר.
פתאום, זה הלך ונעשה הרגל. אני התקשרתי לסיון, היא התקשרה אלי, שעה ביום. לדבר עם אחרות בטלפון? בטח! אחרי הכל, לפעמים סיון לא יכולה לדבר. אז, הייתי מחפשת בפלאפון [הענק] שלי מספרי טלפון מעניינים. לפעמים, גם הייתי מתקשרת ישירות להיקארי או לאלדר בלי לבדוק בפלא'. אבל באופן כללי, זה ההרגל. עם מור? אני כבר לא זוכרת מה הייתה השיחה האחרונה, חוץ מהיום שהייתה סיבה ברורה לזה שהתקשרתי.
מה בדיוק עבר עליי?!
לא, לא שכחתי את השאר. רק קצת... הזנחתי. לא קצת, הרבה. וזה לא יכול לעבור כמו כלום! אני לא יכולה לסלוח ולוותר עצמי!!! כלומר, את מי הזנחתי?!
את אלדר - אשתי! היחידה שיכולה להצחיק אותי ולעודד אותי בכל מצב שהוא. האחת, שבזמנים שבהם היא כועסת עליי, היא אומרת לי את זה ואומרת בנוסף שהיא מפחדת לפגוע בי? היא אומרת דברים כאלה בצורה שנותנת לי לראות בבירור כמה שהיא חברה טובה. אומרים שרואים טבע אמיתי של אדם בשלושה מצבים:
בזמן שהוא שיכור
בזמן שהמצב נוגע לרכוש שלו
ובזמן שהוא כועס
כשהיא אומרת לי דברים כמו: "אני מעדיפה את הצחוק שלך יותר מאת הבכי שלך", "אני לא יכולה לא לדבר איתך, זה מטמטם", "אני לא רציתי לומר כלום, כי ראיתי שטוב לך, שכיף לך"... מה זה מראה? ועוד כשהיא כועסת עליי כמעט עד כדי שנאה!
זו המריבה הכי גרועה שהייתה לנו.
זו חברה אמיתית.
זה מגיע לי, חברה כזו?
או יותר נכון, מגיעה לה פגיעה כזו ממני?
איך יכולתי לפגוע ככה בילדה שאני מעריצה קשות?!
את מור - הילדה שאיכפת לה מאחרים, שיש לה אידאולוגיות וראייה כ"כ בריאה על החיים, ושהיא מבינה בצורה כ"כ מדהימה את מה שאומרים לה תוך שניה. גאון או לא? גאון. שיחות איתה יכולות לגרום לי לחשוב במשך שעות אח"כ. אני באמת אוהבת אותה כ"כ...
יום אחד, כשהתקשרתי אליה, אמא שלה ענתה לי. אמרתי לה שאני צריכה את מור, ושזו ריקי, חברה שלה. כשמור שמעה שזו אני, אני שמעתי אותה ברקע "יאאאא, ריקייייייייי~~~~~!!" לפני שהיא ענתה. כמה שזה חימם לי את הלב... חייכתי אז, וגם בכל פעם שנזכרתי בזה חייכתי. חוץ מעכשיו. עכשיו יש לי דמעות.
איך יכולתי לפגוע בחברה כ"כ טובה?
בחברה שאני מעריכה כ"כ?!
את היקארי - אחותי התאומה. אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות, הם להיזכר בשיחות איתה. השיחות הראשונות. כל ה"גמאני" שהגיעו גם מהכיוון שלי וגם משלה, וגרמו לנו להבין שאנחנו אחיות שהופרדו בלידה P: ... היא תמיד צודקת, חייכנית, עליזה, מצחיקה...
ואני דחקתי אותה לאט לאט הצידה! אני אוהבת אותה, אין שום מילה אחרת להגיד את זה. אז למה זה התגלגל ככה? איך יכולתי להזניח את החברה הראשונה שהרגשתי אליה קרובה כמו אל משפחה? ואני עדיין מרגישה, ואוהבת אותה כמו אחות או יותר, אז למה לא שמתי לב? ולמה, כשהיא מעירה לי, מדגישה מאות פעמים שהיא לא רוצה לומר כלום כדי שאני לא אפגע, אני מתרכזת בעצמי כ"כ? לא להיפגע, סבבה, אבל ככה, אני לא יכולה גם לקבל את הביקורת. איך יכולתי להגיע למצב כזה, שבו היא מרגישה שהיא לא מספיק טובה בשביל להיות חברה שלי?! שהיא לא מספיק מצחיקה, מגניבה, ואני לא יודעת מה עוד?!
הבעיה היא בטח לא בחברות שלי. הן ראויות לשמחה, לחברות שיגרמו להן רק לחייך, זו אני שלא ראויה לחברות כזו. אני פירקתי את החברות המשולשת הכי יפה שהייתה אי פעם. אני גרמתי לחברה הראשונה שהגיעה קרוב אליי להרגיש שהחלפתי אותה. אבל...
לעזאזל, זה לא זה!
לא שכחתי
לא החלפתי
רק... הזנחתי.
לא שזה הרבה יותר טוב.
הרגשתי שהחברות מובנת מאליה. עד כדי כך, שאיבדתי את הפרופורציה. איבדתי את המוטיבציה להשקיע בחברות שדורשת השקעה. ואם כך, אני עושה מה שמתחשק. בא לי לדבר עכשיו עם סיון? נדבר עם סיון, להמשיך את השיחה המצחיקה של אתמול.
להמשיך את השיחה של אתמול?
כמה אפשר להמשיך את השיחה של אתמול?
כמה אפשר לומר "נמשיך מחר"?
ולמה, לעזאזל, אני צריכה שאלדר תנחית לי על הראש את העובדות האלה?!
למה אני צריכה להיות כזאת עיוורת?!
לא להבין את החברות הכי טובות שהיו לי... מי עושה כאלה דברים?!
ויותר חשוב, האם אני אוכל פעם להשתנות? לראות את מה שהולך מסביבי?
טום חושב שכן.
אמא שלי [OO] חושבת שכן.
בנות הדודות שלי מסופקות...
וגם אני.
אם אני אנסה, האם זה לא יגרום לי להתייחס בזלזול לחברות שלי?
טוב, זה לא שעד עכשיו לא זילזלתי...
ואם אני לא אצליח? מי נותן לי רשות לקחת סיכון כזה?
לשחק ברגשות של החברות הכי טובות שלי, מי שמע על דבר כזה?!
אני אוהבת אותן אחת אחת. המילים האלה לא איבדו את הערך בעיניי, האהבה אמיתית, אבל הדרך להביע אותה שגויה.
תמיד ידעתי את זה, אז למה לא שמתי לב לטעות שלי עד עכשיו? למה לא הבחנתי בכך לשהגיד "אני אוהבת אותך", זה פשוט לא מספיק? למה שכחתי את מה שאני אמורה לעשות בנוגע לאהבה הזו?!
לאהוב, פירושו לרצות שלאדם השני יהיה טוב.
אלדר יודעת מה זה. אני יכולה לראות שהיא אוהבת אותי. קשה לה, והיא לא אומרת מילה. למה? "כי לך טוב". בזמנים הכי שים שלה, היא חושבת עליי. ככה נראית חברה אמיתית... אני מעריצה אותה ואני גאה שאני יכולה להיות קרובה כ"כ אליה. אז למה אני הורסת את זה? תמיד שנאתי את זה שהיא סובלת בשביל אחרים. איך הגעתי לתת לה לסבול על חשבוני?!
היקארי יודעת. היא עוברת תקופה לא כ"כ פשוטה בגלל שהתרחקנו... היינו חברות כ"כ טובות, וזה דיי... נהרס, במידה מסויימת. ועם כל זה, היא רק דואגת שלא לפגוע בי.
גם מור, שבזמן שבו היא כועסת עליי אומרת לי "את עדיין חברה שלי ושל אלדר!", או "בטח שאת באה אליי בחופש, מה הקשר בכלל?!"...
איך יכולתי לפגוע בהן, לעזאזל?!
עוד פעם, "איך יכולתי"... אני אמורה לענות, אבל אין לי תשובה. בגלל שאני לא יכולה. אני לא מסוגלת. אני לא עושה דברים כאלה... לא מרוע. אלא מה? התייחסתי לדברים הכי יקרים שיש לי בקלות ראש. לא הייתי רצינית ולא השקעתי בדברים שאני הכי צריכה להשקיע בהם.
להבטיח שזה לא יקרה שוב, איך אני יכולה? הרי גם המקרה הזה היה מחוסר ידיעה וחוסר תשומת לב...
להבטיח שאני אשתדל יותר? בטח! אני מבטיחה, בתנאי אחד. שתהיה לי הזדמנות.
תעשו מה שאתן חושבות.
את דעתי אתן יודעות.
אני שמחה מכל רגע שביליתי איתכן, באילת עם אלדר [ג-לי-דה!!! DD:], בת"א עם מור ועם אלדר [זו הייתה חוויה, לראות את אלדר מגלה את דיזינגוף סנטר XD], בראשון עם היקארי [ילדה אלימה שכמותי P:]... מהבילוי בב"ש עם סיון... כן, היו רגעים טובים [איידו-לוגיה, לדוג', ילדה שצריכה ללמוד לקרוא מחדש O:], אבל אני דיי מתחרטת שנסעתי. זה לא היה שווה את זה.
אלדר, מור, היקארי, לא מגיע לכן להיפגע. ואני גם לא התכוונתי לפגוע.
לא ידעתי.
לא התכוונתי.
עם כמה שזה "עוזר" לכן...
על הנסיעה אל סיון עדיף פחות לדבר. לי ולסיון היה ברור שאתן יודעות, ואנחנו עדיין זוכרות שאמרנו לכן. אתן לא ידעתן, בניגוד למה שאנחנו זוכרות. אי אפשר ממש לפתור את זה, נכון?
הנסיעה אמנם גרמה לפיצוץ, אבל הבעיה הייתה קיימת הרבה לפני זה. ועם כל מה שזה גרם... עכשיו, לפחות אנחנו מודעות. זה מנחם קצת... לא? לדעת שעכשיו זה יכול להשתפר.
אותי זה כן, בעיקר שעכשיו ראיתי כמה שאתן חברות טובות. פשוט מדהימות. אני מוכנה לעבוד קשה בשביל שזה יגיע לי. אל תפחדו לפגוע, אם זו הדרך היחידה שבה אני מבינה, שתהיה הדרך שבה יסבירו לי. ככה אני אקבל את זה, אז זה שווה את זה. רק אל תיתנו לזה להיגרר עד לאן שזה הגיע. לא חבל? לא מגיע לכן לסבול ככה...
http://youtube.com/watch?v=STZBNDszilY
http://www.veoh.com/videos/v1273761T4eebkEJ
אלו לינקים לאותו שיר. זה השיר ששמעתי בזמן הכתיבה. I'll be there for you חוזר שם כל הזמן. אירוני, הא?
אזהרה: השיר ביפנית ברובו, אבל הזמרים הם תאילנדים, אז המבטא לא מעולה. ובכלל, בסוף השיר הם שרים פעמיים את הפזמון בתאילנדית. ובלינק ל-Veoh זו הופעה חיה והם מדברים בהתחלה בתאילנדית, וזה... מפחיד.
כששמעתי את השיר הזה חשבתי על כל הפעמים שבהם דיברתי עם החברות הטובות שלי, והצלחתי לעודד אותן. כל הפעמים שהן חייכו בזכותי, ושמחו אפילו קצת בזכותי. הייתי כ"כ גאה. מאושרת ממש...
כל האושר הזה נעלם. בא לי רק לבכות.
אני עושה לעצמי פאדיחות איומות עכשיו. זה הפוסט הראשון שאני כותבת על דף לפני שאני מקלידה.
ומה פאדיחות?
אני באוטובוס.
נו?
אני בוכה כמו תינוקת.
כל האנשים כאן, חוץ מאלה שישנים, רואים נערה בוגרת [אני נראית יותר מהגיל שלי], יושבת, כותבת, וממררת בבכי תוך כדי. בטוח חושבים שאני משוגעת.
ותוך כדי כתיבה, אני רואה שלט "הר חברון"... מה אתם יודעים? בלי לשים לב, הגעתי הבייתה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
