ה בְּעִדָּנָא דִּי-תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרס (קַתְרֹס) שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין, סוּמְפֹּנְיָא, וְכֹל, זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא, דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא.  (דניאל פרק ג)

כידוע, מזה כשנה אני נוהג לפקוד באופן קבוע את ההולמסיה הקרובה למקום עבודתי, ולהיפגש שם עם עמית-המדריך-החתיך למטרת (בואו נקרא לילד בשמו) ניפוח שרירים. אנו מתראים שלוש פעמים בשבוע, בדרך כלל בין שבע לשמונה בבוקר, ובכל פעם אני יוצא מהסשן הזה כשכל גופי דואב ונפשי מתרוננת-עאלק. אחרי האימון אני משתדל עוד לרוץ על הטרדמיל חמישים דקות נוספות, ולהקריב למוֹלֵך גם את בדלי האנרגיה השיוריים שנותרו בי. אחלה ספתח ליום עבודה שייגמר רק לקראת שמונה בערב.

אילו לפחות הייתי רואה תוצאות... אמנם, כשאני עומד מול המראה, מכניס את הבטן, ועושה פוזה של רמבו, אפשר לראות בבירור באלוטה קטנה ליד מרפק שמאל. עמית קורא לזה "שריריי-יד-אחורית" ומטפל בהם בעזרת סט תרגילים הורס לכשעצמו. ברם, על התוצאית העלובה-משהו של התרגולת התוססת אין אנחנו מדברים כלל ועיקר – עניין של ג'נטלמניות וורשאית בסיסית.

זאת ועוד, רוב הבעיה היא בכלל בתחום התזונה. או כמו שעמית נוהג לומר – אם רק הייתי טוחן פחות פחמימות ושומנים (כן, פוסיקאט וחבצלת, האצבע המאשימה מופנית אליכן!) אז היה אולי סיכוי לראות איזה שרירצ'וק מתחת לריפוד. אבל לך תכרסם קולרבי כשכל צופי גמר-המונדיאל שמסביבך לוגמים בוטנים ובונדוקים כאילו אין קלוריות בעולם, ומקנחים בעוגיות של "מתוקה".

מכל מקום, הנושא בו רציתי להתמקד היום אינו הפרפורמנס המחפיר שלי בג'ימיה אלא דווקא האווירה החברתית השורה, כשמיכה מיוזעת, מעל המקום. כמו שההולמסניקים מבטיחים במנשרים הנרגשים שהם מדוורים למנויים השכם והערב, המכון הוא לא רק מסחטת זיעה וכסף, אלא גם משפחה אוהבת. אז הפעם רציתי לשתף אתכם בכמה בני משפחה אזוטריים במיוחד שנולדו לי בשנה האחרונה. נולדו – והעולם שותק.

אין לי כוונה להתעכב כאן על שפעת הטיפוסים האופייניים למכוני כושר כלליים באשר הם. השרירן המאוהב בעצמו, הכוסית שעסוקה בסיבובי-דאווין, הבלונדה המזדקנת מרמת-השרון שעוגבת על המדריך התורן – כל אלה כבר נטחנו עד זרא בשלל טורים וכתבות. הפעם הייתי רוצה להתמקד בתופעה אחרת: תופעת המרעישים.

בדרך כלל מדובר – משום מה – באנשים מבוגרים. בני שישים ומעלה, המגיעים למכון לבלות בו חלק נכבד מיומם, ממש כאילו היה זה התור לרופא המשפחה בקופ"ח הכללית. רבים מהם כבר מכירים זה את זה ומפתחים סחבקיות פלמחניקית בסגנון עדות ה"אהלן יוסק'ה", בצירוף טפיחות מצלצלות על שכם מגוידת. לעתים מתגודדת ליד אזור תרגילי הבטן חבורה של חמישה-שישה מהללו, וצלילי הכאפות מרקיעים שחקים. בין פליק ידידותי לפלאסק חברי הם נוהגים גם למחות בקול רם על התנהלות הממשלה, על המצב הכלכלי, ועל הקופאיות בסופר. וכל ההמולה הזו בזמן שאני מנסה לשווא לכווץ את הריבועים הבלתי-נראים שלי.

ביני לביני אני חושב עליהם כעל "הפרלמנט של ראשון". אבל למעשה הם דומים הרבה יותר לחבורת תיכוניסטים נרגשת בהפסקה הגדולה ליד הברזייה. במקרים מיוחדים, נניח כשלאחד מהם נולד נכד (או נין), הרעש מתעלה על עצמו לרמות אקסטרה-דציבליות בעליל, ואילו אני משתדל להאיץ את קצת כפיפות הבטן ולהיעלם במהירות אל המלתחות. אך גם שם אין נפשי העייפה מגיעה למנוחתיכי.

המלתחות, אותו מקום של שלווה שלאחר-האימון, מתאפיין אף הוא בצלילים הייחודיים לו. אין צורך להכביר בדבר ההסתחבקויות הקולניות ("מה אתה עוד עושה פה, יא אוקס?") או השיחות הסלולאריות העצבניות ("תקשיבי לי עכשיו פנינה ותקשיבי לי טוב!"). אבל – האם אתם מכירים למשל את השרקאניקוס סימפלקס?

המדובר בתת-זן של ההומו-סאפיינס, המתאפיין אף הוא בגיל מתקדם, ובהתאם לכך במראה מדובלל משהו. בדרך כלל מגיע השרקאניקוס לג'ים בבגדי ספורט של הפועל ריגה משנת תרפפ"ו או בחולצית טריקו של אי.בי.אם שקיבל פעם מחתנו אחרי כנס מפיצים כזה או אחר. הוא מתייצב ליד אחד הלוקרים, מתחיל לפשוט את תלבושתו המרופטת, ואגב כך פוצח בצפצוף נעימת הפתיחה של "מבט לחדשות".

או זה לפחות מה שהוא מנסה לעשות. בפועל יוצאים מבין שיניו התותבות צלילים מקפיאי דם בווליום גבוה, ומרעידים את קרביו של כל מי שאיתרע מזלו להימצא במלתחה באותו רגע. אתה מנסה לנעוץ בו מבט מתחנן, אך לשווא. הוא בשלו – שורק ומשרקק כאילו אין מחר. אתה מנסה להימלט, אבל אין לאן. כל המסדרון הצר מלא את כבודו, וגם בשירותים לא ניתן להינעל מפני הסלסולים גבוהי-התדר. מזל שלא מרשים להכניס כלבים למכון, אחרת הם וודאי היו מגיבים ביללות תופת.

על השרקן מתעלה רק המהמהם. זהו סוג קרוב – ועם זאת שונה בתכלית – של קשיש דמנטי. גם כאן מדובר במי שפורק או אורז את בגדיו באריכות קפדנית, אך הפעם בלוויית מין פום-פום-פום-פום מקריש מעיים. לעתים המהמהם מתעלה על עצמו ופוצח בשירה של ממש, בדרך כלל משהו בסגנון "הו ונייתי וניה, למה'זבתה'תי וניה", וכדי בזיון וקצף. ושוב, אפשר לנסות לברוח, אבל אין ממש לאן.

גולת הכותרת של מקהלת הלוקרים הוא קובי הקשקשן. כאן מדובר באדם יחיד ומיוחד, המהווה זן בפני עצמו, ואין לו כל אח ורע. אם אני נמצא במלתחות וקובי נכנס, אני פשוט יודע שאבוד לי. לקובי יש לוקר משלו שהוא אוהב, והוא מניס ממנו כל פולש בדרכו החיננית: מתייצב לידו ומתחיל לפטפט. אם נניח אני רושם דבר-מה ביומני, הוא נצמד אלי ואומר: "תרשום גם אותי, קחקחקחקח" (הצליל האחרון היה ניסיון להעלות על הכתב את צחוקו הערפדי של קובי זה). אני מנסה להתעלם, אבל קובי נצמד ועובר לטקטיקה חדשה: "נו, רשמת? רשמת?". מרוב ייאוש אני מזיז את חפציי אבל קובי זז בתיאום מושלם איתי ולוחש על אוזני "איפה קנית את התיק? אני מכיר חנות באלנבי עם תיקים זולים במיוחד! תגיד להם שקובי שלח אותך!".

חלק מהנוכחים במלתחות פחות סוציופאתיים ממני, ולכן כבר הפכו לחברים של קובי מהזבל. לפיכך כל כניסה שלו מלווה בצווחות גיל בסגנון "אהלן מוישה", המבשרות שתיכף יהיה פה רע ומר. ואם נמצאים שם ידידינו השרקן והמהמהם, אזי בכלל מתחילה קקופוניה מושלמת, כשצווחות ה"אהלן" מצטרפות למוסיקת הרקע הקלוקלת. אני מנסה לברוח למקלחות אבל קובי אחריי, תוהה בקול רם מדי למה כל כך רטוב פה (באמת למה?), ואם כבר החליפו שמפו כמו שהוא ביקש. שכן קובי, יש להבין, מנצל כל הזדמנות כדי לפטפט גם עם ההנהלה, להתלונן, לבקר, להחמיא, ובאופן כללי לעשות רעש, רוח וצלצולים.

כל המדריכים מכירים אותו גם כן. עם כל אחד מהם כבר עשה שיעור היכרות חינם, ועוד היד נטויה. כשהוא עולה לאזור המשקולות נרתעים בפחד כל הנוכחים, ומתפללים שלא יבחר בהם כקורבן ההתקרצצות שלו להפעם. גם מוסיקת הרקע האנרגטית שמשודרת בחלל המכון בפול ווליום כאילו מאבדת מזוהרה, ונעלמת תחת קולו הרועם והידידותי מדי. סימבה החרדון, אימת הג'ונגל והג'ינגל.

ניתן להתמודד בעזרת חבישת אוזניות והפניית מבטים. ניתן לנסות להתעלם, עד כמה שזה אפשרי. אפשר ואף רצוי להיאנח, לגלגל עיניים לתקרה ולהחליף קריצות עם המדריכים. אבל אי אפשר ממש להימלט. קובי הקשקשן וחבריו הקולניים הם תופעת טבע יציבה, ממש כמו סלעי המדבר. הם היו כאן לפנינו, ויהיו פה עוד הרבה אחרי שנימוג. ומכיוון שאי אפשר להילחם בהם, צריך לנסות להתרגל אליהם. ורק דבר אחד באמת מטריד אותי, בקרבי נפשי. איך לעזאזל אני דואג לכך שבעוד עשרים-שלושים שנה אני עצמי לא אהיה בדיוק אותו הדבר.

על ראש הברוש שבחצר

שמחה והמולה,

שם כל הציפורים בעיר

הקימו מקהלה.

העפרונית הסולנית

ניקתה את הגרון,

שילבה כנף, זקפה מקור

וגם פצחה ברון.

ציף ציף, שריק שרק

בול בול בול בול ביל בל

לה לה לה...

וכל מי ששמע אמר,

אח איזו מקהלה.

פתאום הפסיק את השירה

פשוש אחד זעיר,

אם אין מילים ואין תווים

הוא לא מוכן לשיר.

"אנחנו לא רוצים מילים",

רגזו הבולבולים,

"אנחנו, גם ללא מילים,

נורא מתבלבלים"

ציף ציף, שריק שרק...

הסנוניות כתבו תווים

על חוט ועל גדרות,

תוכי אחד לימד אותן

מילים נהדרות.

אלפי דרורים ועפרונים

פרצו מיד בשיר,

ומקולות הבולבולים

התבלבלה העיר.

ציף ציף, שריק שרק...

"אוי די כבר, די לכם לשיר",

צעק פתאום הברוש,

"לכו לישון, כבר מאוחר

כואב לי כבר הראש"

האופרטה היפה

לא באה עד סופה -

מחר יצפצפו קונצרט

על עץ הצפצפה.

ציף ציף, שריק שרק...

מקהלה עליזה 

ביצוע: חוה אלברשטיין

מילים: לאה נאור

לחן: נורית הירש