ריקנות.

עולם שלם נמצא מסביבי, אבל הוא שקוף.

תלויה באוויר והחבל אוטוטו נקרע. אין יציבות. אין אחיזה. אין תמיכה.

הולכת לאיבוד.

למה אומרים שהחיים יפים?

ואיך אני לא רואה את זה?
לבד. בודדה. לא מזיזה לאף אחד. אוויר.

מה אני עושה?
אני עושה מה שטוב לי?

עושה מה שישמח אותי? או עושה מה שמצפים ממני לעשות?

דיי. הבנתי את המסר. אני חרא של בן אדם. מגיע לי עונש.

אבל למה הוא כל כך ארוך?
למה כל פעם שאני מרגישה שהמצב יותר טוב, והכל נעשה טוב יותר הכל מתפוצץ לי בפנים?
למה אני לא מצליחה להשיג את המטרות שלי?
למה כל ההרס הזה?
הכאב הזה?
האכזבה היומיומית הזו?

קשה לי, אני מתחננת שתפסיק עם זה. מתחננת שתעזור לי. באמת כל זה מגיע לי?

באמת?