Everyone Dies Alone
המרדף אחר אור היום |
| 11/2008
Howling
לפעמים כשאני עומד, רגל אחת על בול עץ אחד והשניה על אחר והשלישית על אחר במורד נהר בדרך למפל, כל מה שאני יכול לחשוב עליו דרך התת מודע ההיפראקטיבי הוא כמה נעים האוויר המהיר על פניי.
אני משחק בימים אלה משחקים של גדולים, צוחק מבפנים בשביל אלה שלא צוחקים ובוכה מבפנים על אלה שבוכים בחוץ. הדבר החשוב תחת מצור הוא לעצור את החוויות בפני השטח, שום דבר לא חודר בלי אבחנה, מודעת או פחות, כי יש לי מספיק זבל לנקות בלי שהנקבוביות שלי יספגו עוד. הדברים המעטים שמשאירים אותי שפוי למראה ופרואקטיבי למגע טמונים בתמונת מראה- אסקפיזם ורגש.
אני תוהה כמה השתפרתי באמת- מצד אחד השליטה שלי גדלה (עוד יותר, ג'יזס), רכבת ההרים הרגשית שעליתי עליה שוב ושוב הפכה להיות תלולה פחות, או שאני גבהתי. אני מרגיש שאני יכול לעולם, ולא יודע אם אני אגיע שוב לחוסר האונים המשתק של האמת, או שהדיאפרגמה שהתקנתי תספיק.
וביום יום, אני עובד בשביל שלושה וחצי מעסיקים שונים, בהיקפים משתנים משבוע לשבוע, בנסיון למצוא את הזמן איתה, ולדאוג שגם אני אהיה בראש שלי באותו הזמן.
את גיבורה, וזה עוזר לי הרבה.
לפעמים אני חושב שהשעות שלנו הם הדבר היחיד שחשוב, לפעמים הן נראות לי כמו הזיה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
