חשבתי לכתוב פוסט בסגנון מאוחר יותר, לפני הגיוס הי שם בתחילת אוגוסט, אבל אני כנראה אקדים את זה. לא כתבתי יחסית הרבה זמן, זה נבע מכל מיני סיבות. לא היה לי שום נושא או שפשוט הייתי עסוק בבגרויות או הכנות למסיבת סיום.

אמנם נשאר לי עוד פיזיקה ומועדי ב' אבל אפשר לומר שזה נגמר. התיכון. לימודים בבית ספר באופן כללי. זה עבר יחסית חלק, בעיקר כי כבר תקופה מסויימת הייתה תחת סימן של "סוף", ועכשיו הסוף הזה הגיע. במסיבת סיום לא התרגשתי גם במידה והייתי יכול, הייתי אומר אפילו שלא היה לי אכפת מספיק, וזה מה שבאמת הציק לי. בכל מקרה הסתגרתי לתוך עצמי לזמן קצר. אחרי זה היה תיום האחרון בבצפר והיום בלילה היה את הנשף ו... זהו. אפילו כבר יש לי שיבוץ מצה"ל. זה באמת נגמר. ובעצם מה שנגמר פה אלה לא הלימודים והמבחנים, מה שבאמת ממש עומד להגמר פה זאת תקופת הילדות והנעורים. אני לא יודע עד כמה פעם היו מודעים לזה, אולי כן, אבל היום אנחנו יודעים מראש מה ההשלכות ויודעים כבר עכשיו שנתגעגע לזמן הזה ושהי שם בעתיד הכל יהיה מורכב יותר.

אולי זה לא חוסר אכפתיות, אלא חוסר יכולת ממשית להבין עד הסוף את המצב. לפעמים נראה לי שאני מבין. אני מבין איך זה שלא יהיה יותר את המסגרת הזאת, שלא יהיה את המשהו המסוים הזה שיאחד הכל ושיהיה רקע שונה, אפילו לא יהיה את הפרצופים המוכרים שיהיו מסביב. זאת תחושה מאוד מדכאת ובאותו זמן מוכרת. זאת התחושה שמלווה כל סיום. תחושה מאוד עצובה.

ולמרות זאת, כמה שזה בנאלי זאת עדיין התחלה של משהו אחר. אפילו במישור האישי הכל [כמעת] נראה פתאום אופטימי ובסדר כמו באיזה סרט. חשבתי שיצא לי פה משהו יותר רציני ואפילו עמוק. לא הצלחתי ממש, זה מה יש.

"Good morning, and in case I don't see ya: Good afternoon, good evening, and good night!"

Truman Burbank, The Truman Show