המפקד שלי בטירונות מאמין שהכל לטובה. הוא חושב שאפשר למצא משהו חיובי בכל דבר שקורה, כל דבר קורה מסיבה כלשהי ואפשר למצא בו גם את הצד החיובי. זאת הצהרה מעניינת.

למען האמת, הדבר הזה הוביל אותי למשהו אחר לגמרי ממה שהוא התכוון אליו. זה הוביל אותי למשהו שכבר כתבתי עליו לא מזמן, או שאולי בעצם כתבתי על תכונה רעה אחרת שלי. על תכונה שלילית שיש בי שאני נורא לא אוהב. אני מתכוון לקטע הזה של הזעם הפתאומי שיש בי לפעמים בפנים שנובע מתוך קנאה, בגלל הדברים המפגרים ביותר יש לציין. לא מעט פעמים בעבר ראיתי איך אחר היה במצב עדיף, היה לו יותר טוב מסיבות כאלו ואחרות, וזה פשוט הכעיס אותי. קשה מאד להתמודד עם הכעס הזה. בדרך כלל אני אדם דיי הגיוני ושוקל ומתכנן דברים בראש. במצבים כאלו אני כועס אבל בפנים בתוך הראש יודע שהבנאדם לא עשה לי שום דבר רע, אפילו לא התכוון, הוא בכלל לא יודע שאני עלול לכעוס עליו.

קישרתי את זה שחשבתי ישר על התכונה הזאת בגלל מה שהמפקד אמר למקרה האחרון אשר קשור לזה שקרה ממש לפני הטירונות. אני עמדתי להתגייס וזה לא היה ממש לרוחי. מכל מיני סיבות. סיום המסגרת הנכחית וכניסה למסגרת הרבה פחות אטרקטיבית ונוקשה. אין טעם להכחיש שאחת הסיבות העיקריות הייתה שאני לא אראה כמעת את החברה שלי, ומסיבות כאלו ואחרות עלול להיווצר מצב שאני לא אראה אותה לפרקי זמן ממושכים מאוד בתקופה הקרובה. זה מאד מתסכל. בשלב הזה דיברתי עם חבר שלי, גם לו יש חברה. אני מחבב נורא את שניהם, מאד טוב לי בחברתם ולדעתי הם זוג נהדר. דיברתי איתו וכל ענייני הצבא היו עוד כל כך רחוקים ממנו ומהחברה שלו. חוץ מזה הם כבר הרבה זמן ביחד כאשר אנחנו עוד לא. הוא סיפר לי על התיכנונים שלהם לזמן הקרוב וזה הכעיס אותי נורא. במצבים כאלו אני מעדיף פשוט לא לדבר מאשר לענות לו בגסות רוח, למרות שגם זאת גסות רוח. גם עכשיו כאשר עבר כבר זמן יש רגעים שזה קצת מכעיס אותי.

היום בבית גם עלה לדיון כל הנושא של השיבוץ שלי בצבא. איך שחלק נכבד מהחברים החביבים שלי הצליחו להתחמק משירות ביחידה קרבית מסיבות כאלו ואחרות ואני קיבלתי תפקיד לא פשוט שדורש הרבה השקעה. זה עצבן אותי לשמע את ההפך המוחלט ממה שמנסים ללמד אותך נגיד בבתי הספר או בצבא. לשמע שכל אחד דואג לעצמו ורק אנשים כאלו מתקדמים בחיים, לא האידיאליסטים שחושבים שלמישהו יהיה אכפת מהשירות המשמעותי שלהם בצבא. ניסיתי להסביר שזה לא כל כך פשוט ושלא באמת אכפת לי מהם אבל זה לא באמת משנה.

למה אני לא מצליח לראות את הדברים החיוביים? בעצם, אני כן רואה אותם. אני מבין אותם ומודע לקיומם... אבל משום מה רק ההגיון רואה את החלק החיובי והרגש את השלילי.