המפקד שלי אומר שהוא לא אוהב כשאומרים שקשה. לדעתו לא נכון לעשות את זה, לא נכון להודות בזה. ובכלל, בדרך כלל זה לא באמת "קשה". קשה מבחינתו זה משהו מתמשך, משהו באמת רע, נגיד כשמישהו נפטר. אבל בעיקרון רוב הדברים הם לא קשים, לא נכון לתאר אותם ככאלה כי בדרך כלל זה משהו רגעי, שיחלוף עוד מעט ולא יהיה לנו אכפת. עדיף לומר מאתגר. או משהו אחר מהסוג. לא קשה.

ברגע הנתון אני דיי כועס. בעיקרון זה נובע בגלל האופי המפגר שיש לי, אני כועס מדברים כאלו ואחרים סתם ככה. עצם העובדה שאני מתעצבן לפעמים מדברים כאלו מכעיסה אותי. ברגע הנתון הזה אני כועס כי אני מרגיש שהיה לי את הסופש הכי לא מה שהייתי רוצה אחרי שבועיים בבסיס. עשיתי יותר מידי כלום, מה שתיכננתי לא הלך כמו שרציתי וגם לא פגשתי את החברה, שגם לה לא חסר בעיות. כל המצב הזה כל כך מתסכל ומכעיס. זה מכעיס אפילו יותר כשחושבים שאני סוגר עוד פעם שבת וזה כולל את היום הולדת שלי. ששוב אני אראה את החברה לשעה וחצי מבלי יכולת באמת לגעת בה, שוב לחזור לשגרה המגעילה הזאת בצבא.

אני רואה אחרים שטוב להם באופן יחסי. הצליחו להתחבר לאנשים וכאלה. ואני לא. אני חשבתי לכתוב את הפוסט הזה לפני שבוע בדיוק, בשבת שסגרתי. המון אנשים מדברים וצוחקים עם אחרים בחוץ ובחדר ואני גם אם יושב לידם לא שותף. מרגיש שאני רוצה לברוח לאיזו פינה אפלה שלא באמת קיימת ולהתחבא. הרגשתי כל כך בודד. וזה התחזק בעיקר אחרי שבאו לבקר אותי, אמא, אבא והחברה. הרגשתי כל כך רע. הרגשתי שאני מפספס וזה לא בסדר שאני לא מצליח ליצור קשר ממשי עם מישהו מהצוות שלי לפחות. וגם בשבועות שטח שהיינו אני מרגיש איך הבחור שאיתי באותו אוהל פשוט מזלזל בי, חושב שאני דפוק.

ועדיין אני לא יכול לומר שקשה נכון? זה בסך הכל מאתגר. אני צריך להתמודד עם הלחץ הנפשי הזה כמעת לגמרי לבד. אין מי שיתמוך בי. אני לא מרגיש שאני יכול להעזר במישהו מבפנים, כי אני לא סומך עדיין על חברי הצוות. אני גם לא יכול לסמוך על הצבא. אני רואה לא מעט כאלה שמתלוננים ומרגישים מסכנים ואני רואה איך שהם נואשים לקבל יד מלטפת מהצבא, וזה פשוט לא יקרה. אני מסרב לרדת לרמה הזאת וממשיך להתמודד. זה לא פשוט. אני גם לא ממש מקבל את הכוח מהבית. הנה סופש שבוזבז כמעת לגמרי אחרי שעברתי שבועים קשים, שני שבועות בשטח.

המצב הזה מאלץ אותי להיות כבוי בצבא. המצב הזה שאני נמצא בו כשאני במקום לא מוכר ולא נוח לי. אני שקט ומופנם עוד יותר מבדרך כלל ולא משמיע הרבה קולות. אני חוזר הביתה ואני עדיין כזה. אני מרגיש שאני מאבד את עצמי, אני מפחד שאני עלול להשאר כזה ולהשתנות, זה לא שינוי לטובה.

כמובן יש דברים חיוביים, דברים שלמדתי ואפשר להעריך. דברים שלא הייתי עובר אם הייתי עושה משהו פשוט יותר, ובינתיים אני לא מתחרט. אבל כאן אני פשוט מעדיף לשפוך את מה שיותר מציק לי. אני חייב להוציא את זה החוצה, כי נראה לי שכבר לא נשארו רבים שאני מסוגל לחלוק איתם משהו ושזה יהיה אמיתי.