יש משהו בסרטים שהקצב שלהם איטי, שגורם לקהל לא לחבב אותם במיוחד. כנראה שרוב האנשים מגיעים לאולמות הקולנוע בצפייה תמידית למשהו שיסחוף אותם ויספק את מנת הבידור הדרושה, ושלה הם ציפו באותו הרגע. אקשן כל הזמן, או בדיחות כאלו ואחרות שלא ירפו מהצופה לרגע. לא חסר סרטים כאלו, בעצם סרטים מסוג זה כנראה מהווים את הרוב המוחלט מהקולנוע האמריקאי. תעשייה שכבר מזמן הפכה למשהו מאד בסיסי באיך שאנחנו תופסים את כל מה שהוא אמריקאי. עכשווי, לא מתוחכם, מנסה לספק את הצורך הרגעי ובו זמנית להרוויח כמה שיותר. קצת אירוני שדווקא הסרט שנושא את הכותרת "האמריקאי" ומכיל בתוכו כל כך הרבה קישורים קטנטנים לאותו מושג של "אמריקאיות" כפי שהוא נתפס כיום על ידי "לא אמריקאים" בעצם בדיוק הסוג ההפוך מהסרטים ההוליוודיים הנ"ל. וזאת עובדה, "האמריקאי" לא התחבב על הקהל. בכל מקום אפשרי יראו תגובות ה"משעמם", "איטי", "מרוח", "חסר עלילה והגיון". מצד שני, אני אפתח את כל מה שיש לי לומר על הסרט הזה בהכרזה הפוכה. "האמריקאי" הוא סרט טוב, סרט מרגש, סרט שפשוט עשוי טוב מהרבה בחינות ולפי דעתי שווה צפייה. וכן, זה סרט אמריקאי.

תקציר הסרט מאד פשוט, לא רק פשוט, הוא אפילו לא כל כך מקורי. רוצח שכיר שאהובתו נהרגת באשמתו מקבל משימה אחרונה שלוקחת אותו לכפר איטלקי קטן, שם הוא מתאהב מחדש אבל כמובן שלא הכל יתנהל בצורה הפשוטה שבה הוא רצה. הסרט הזה משתייך לסרטי הז'אנר על רוצחים/מרגלים וכו' שמבינים פתאום שמאד בודד להם בחיים שהם בחרו לעצמם והם רוצים לשנות את זה, רק שזה לא כל כך פשוט. ובאמת הסרט הזה, כמו רבים אחרים לא מחדש הרבה בתחום הזה, בעצם הוא לא מחדש בכלל. הסרט הידוע ביותר ששייך לתחום הוא כנראה "הסמוראי" משנת 1967. אז אלן דלון, בהופעה שרבים יקראו לה מרשימה וישתמשו בשמות תואר רבים אחרים, כנראה הגדיר את הדמות של הגבר הבודד בקולנוע. אני כנראה אגיד עכשיו משהו שרבים מאלו שאכפת להם מזה יתעצבנו, אבל אני לא התלהבתי עד כדי כך מ"הסמוראי". זה הוא סרט טוב, אבל... פשוט לא התלהבתי ממנו. כמו גם ההופעה של אלן דלון, אין באמת דרך אחרת לעשות את זה ומהבחינה הזאת הוא שיחק את הדמות בצורה מעולה אבל... אכשהו לי אישית פשוט לא היה אכפת. ג'ורג' קלוני ב"אמריקאי" לא עושה את זה בצורה שונה, במידה מסויימת אולי יש הרבה דרכים להשוות בין סגנון המשחק של שני השחקנים האלו. מעניין אף יותר יהיה להתמקד לרגע בג'ורג' קלוני, שגם בסרט הקודם (שאותו כן אהבתי) בהשתתפותו "תלוי באוויר" הוא גם שיחק גבר בודד, צירוף מקרים?

ככה שכפי שהובהר מהסיבות הנ"ל, אני לא אוכל להתייחס באופן מלא לסרט הזה כפי שהוא מבלי לחזור להשוואות ל"סמוראי" וסרטים אחרים, וזה כבר מוריד מערכו, אבל לא במידה כזאת גדולה כמו שאפשר לחשוב. כמו "הסמוראי" גם ב"אמריקאי" אין הפרזה בשורות דיבור. המון קטעים מלאי שתיקה, בהם אנחנו רק צופים בגיבור עושה משהו.. למשל מרכיב את הנשק המגה מיוחד שהזמינו ממנו במשימתו האחרונה. דבר זה כנראה אחד המרכזיים שגורמים לצופים רבים כל כך להיות מתוסכלים. הגיבור פשוט שותק. בזמן שמקומות אחרים הגיבור אולי היה זורק איזו שורה לאוויר ככה סתם פה יש מנימאלסטיות. לאלה שלא סוגלים לסבול את זה אין פתרון אחר מאשר פשוט לא לראות את הסרט. הקצב הוא איטי, כמעת ואין את אותן סצינות "אקשן". אנחנו נחשפים באופן מלא לסדר יומו של הגיבור הראשי בסיפור וכחלק מזה שהוא בודד אנחנו חולקים איתו את השתיקה, את החוסר יכולת לשתף עם אדם אחר. בסרט המון קטעים קצרים. למשל נראה קטע קצר שבו הוא מרכיב את הנשק, ולאחר מכן קטע קצר שבו הוא שותה קפה. מאד מצומצם, מצד אחד איטי ושקט ומצד שני לא מתמקד בפעולה לאורך זמן רב מידי.

דמות נוספת בסרט הוא הכומר בכפר האיטלקי. הכומר מייצג כל מיני דברים בדמותו, אני לא ארחיב ואומר כי זה יהרוס את הקטעים הקצרצרים שבהם אנחנו נחשפים לדמותו. ואלו באמת קטעים קצרים. הכומר מנהל דו שיח עם ג'ק (הרוצח השכיר) מספר פעמים במהלך הסרט, כל פעם על משהו אחר. אולי השיחה ארכה הרבה, אבל לקהל מוצג קטע קצר, משהו מאד ממצא, שיחשוף לנו עוד משהו מדמותיהן של ג'ק, הכומר ומהיחסים בינהם. כמובן שכל קטע כזה אפשר להלביש על משהו הרבה יותר נרחב וכללי. בכל מקרה אני מאד אהבתי את הצמצום בדברים. את העובדה שלא היה פה דו שיח ארוך אלא רק הת'כלס. זאת אג'נדה שמלווה את כל הסרט.

בהרבה ביקורות תתקלו בתיאור "סרט של אווירה" או משהו מסוג. בסרטים שבהם אין הפרזה בשורות דיבור לא נשאר הרבה חוץ מלנסות להעביר לצופים את התחושה דרך האווירה. האווירה נבנת דרך מה שאנחנו רואים ושומעים וזה נעשה טוב. הצילומים בסרט הזה הם טובים, הרבה קרדיט כמובן צריך להנתן לנופים המרשימים של צפון איטליה אבל יש לתת את הכבוד. אנטון קורבין, במאי הסרט, הוא צלם סטילס במקור ואולי יש לזה השפעה כלשהי על הצורך בויזואליות בסרט הזה.

בסופו של דבר בסרט הזה לא חסרות קלישאות, והרעיון עצמו הוא לא מקורי. ושוב, נחזור להשוואה ל"סמוראי", מה שהיה לי אישית חסר זה שיהיה לי אכפת מהגיבור. בניגוד ל"סמוראי", "האמריקאי" הצליח להשיג את המטרה הדרושה. אני התחברתי לג'ק, ובסוף באמת היה לי אכפת מגורלו. כל הסרט השקט והאיטי הזה מגיע בסופו לשיא רגשי מסוים. זה מושג על ידי בניה איטית וחכמה, בשילוב עם פסקול מאוזן. בימים אלו, שנראה שאין הרבה דברים אטרקטיביים בקולנוע "האמריקאי" הוא סרט טוב. זה יהיה מתנשא לומר שזה לא סרט לכל אחד, אבל כנראה שזה ככה. רבים ישנאו אותו בסוף, אחרים ישנו את דעתם 6 פעמים במהלכו, ונוספים ירגישו שהם פיספסו את הפואנטה מרוב שהוא עשה רושם של יצירה עמוקה ובעלת משמעות בזמן שבסך הכל מדובר בסיפור על גבר בודד שרוצה להשתחרר מהגהנום שבו הוא חיי.

**זהירות - ספויילרים!!**

ככה יצא שבכל שנה יש סרט אחד שאני ממש מחכה לו. דבר נוסף שאפשר לומר הוא שהתעניינות באותו "סרט שנה" היא במידות משתנות. הפעם אפשר לומר של"התחלה" ציפיתי במידה רבה מאוד, כזאת שאני לא מצפה לסרט בכל שנה. ולמה לא בעצם? היה לסרט הזה את כל המרכיבים היבשים, המון פוטנציאל לסרט עצום. קאסט שחקנים מכובד, רעיון שאמנם לא הכי חדשני אבל מלהיב אותי בכל פעם מחדש, והדבר החשוב ביותר הוא במאי ענק שנותנים לו מרחב פעולה. זאת רק שאלה של זמן עד שכריסטופר נולן יקבל את האוסקר שלו והוא יהיה בעוד רגע רק בן 40.

נרצה בכך או שלא, אחת הדמויות הראשיות בכל הנוגע ל"התחלה" הוא לא אחר מאשר הבמאי והתסריטאי של הסרט כריסטופר נולן. אדם שחלם על הסרט הזה מגיל 16 וכתב את התסריט הסופי במשך 10 שנים. עוד נדבר על ה"מורכבות" וה"חדשות", שתי סוגיות שדיי מעסיקות את טובי המבקרים הקולנועיים בנוגע לסרט הזה, אבל כך או כך נולן יצר כאן משהו מיוחד שלא רואים כל יום.

אני אגיד כבר עכשיו ש"התחלה" הוא לא סרט מגה מורכב. באמת שלא. ישנם סרטים הרבה יותר מורכבים אשר מתעסקים בנושאים רציניים מאד. מצד שני "התחלה" הוא בהחלט לא סרט פשוט. הסרט מורכב מחלקים חלקים ובידי אומן נולן מצליח לחבר את החלקים וליצור לו קו עלילה אשר מורכב, תרצו בכך או שלא, מקוי עלילה רבים. אני לא חושב שזה היה כל כך פשוט, אני מסרב לחשוב שללא יכולת במאית טובה אפשר היה ליצור סרט אשר מכיל עלילה בתוך עלילה, לוקיישן בתוך לוקיישן, סצינות אשר מתרחשחות אחת בתוך השניה כאשר ישנם בינהן הבדלי זמן והקהל יוכל לשבת ולהבין את כל מה שמתרחש. וזה בעצם, אולי תפקידו הראשי של הבמאי. ולכל המבקרים אשר יקטלו את כל הסרט בגלל תסריטו, ולא חסר כאלו שחושבים שזה הופך אותו אוטומטית לסרט בינוני, הייתי ממליץ להם לנסות לדחוף כל כך הרבה רפרנסים (בעיקר לפרויד) ואינפורמצית רקע על עולם החלומות, ובאותו זמן ליצור עלילה שכל כך לא מעליבה את הצופה.

אי אפשר לפספס את סיצנות האקשן המלהיבות. כריסטופר נולן היה חייב להכניס לנו סצינת אקשן בכל מרווח זמן אפשרי. למשל סצינת האקשן בתוך המלון, מדובר הרי באחת מסצינות האקשן הגדולות שנראו. ואני אקדים את המכה לאלה שיגידו שראינו ושמענו את הכל כבר במטריקס, אמנם מטריקס היה חדשני, אבל מה שנראה ב"התחלה" הוא עילוי לרמה שעדיין לא הייתה. כמו שקראתי פעם בביקורת על "רקוויאם לחלום" של דארן ארונופסקי, הוא הגיע למצב אשר בו הוא מסוגל להעביר לצופה בדיוק את האימג' אשר עלה לו לראש. רמת הפירוט והדיוק למשל באותה סצינת אקשן בבית מלון גרמה לי לחשוב בדיוק על זה.

כל זה מלווה בפסקול מהמם. מבחינתי האנס זימר לקח את האוסקר כבר ב"אביר האפל" אבל מסיבות כאלו ואחרות אף לא קיבל מועמדות, אבל זה לא באמת משנה. לאחר התעמקות בפסקול של "התחלה" לדעתי רבים יסכימו שמדובר בפסקול עוד יותר טוב. אני לא חושב שהפיכת הסצינות להרבה יותר דרמטיות באמצעות המוזיקה הוא כלי מלאכותי להרתקת הקהל, לדעתי זה הוא כלי מתבקש ועצם העובדה שהפסקול כל כך נוכח בסרט כמו גם ב"האביר האפל" עושה שינוי לטובה.

אסור לשכוח שמדובר אחרי הכל בסרט הוליוודי לקיץ. תקופה של סרטים בעלי תקציב מפוצץ ועמוסים באפקטים ממוחשבים, הפעם אפשר כבר לומר עמוסי תלת מימד. בתור סרט קיץ כריסטופר נולן צריך לספק את מנת האקשן והבידור לנוער. לומר ש"התחלה" הוא סרט קייצי רגיל תיהיה הגזמה. אבל הסרט לא מאבד את ה"הוליוודיות" שלו. מבחינה מסויימת זה סרט מאד הוליוודי וסרט אקשן מכובד מאד בשביל הקיץ. אבל כל מי שיצפה ב"התחלה" יוכל לראות שמדובר פה בחוויה הרבה יותר גדולה מאשר ללכת לראות סרט על איירון מן או ספיידמן. בתור סרט קיץ נולאן מגיש סרט יחסית מורכב, עמוס באינפורמצייה אשר לא מהסס לנהל שיח פסיכולוגי לגבי תפיסת המציאות ומקורם של רעיונות. ואולי זה הדבר הגדול ביותר שנעשה כאן, מוגש סרט מתקדם בצורת סרט אקשן קייצי. אני לא אסתיר את זה שראיתי סרטים הרבה יותר אינטילקטואליים ועמוקים, רבים מתוכם כל כך עמוסי תוכן שחסר בהם מהדבר האחר. סרטים שאתה מקבל מהם לא פחות מאשר סיפוק אינטילקטואלי, כאשר המוח מגורה לחשוב. אבל אני מצאתי את עצמי חושב עד עכשיו, יומיים מאוחר יותר, על כל מה שראיתי ולומר שזה הוא בסך הכל סרט אקשן קצת יותר עמוס אשר לא מעורר מחשבה תיהיה הגזמה גדולה. בעיקר בתקופה הזאת, כאשר הוליווד מספקת בעיקר רימייקים וסרטי המשך, כריסטופר נולאן הוא סוג של מושיע. הוא לא מחדש לנו הרבה, אבל מה שהוא עושה הוא עושה עד הסוף, מנצל כל משאב אפשרי עד שיגיע לתוצר המושלם. נולאן מייצג את הוליווד הטובה באמת, זאת שאין ממנה הרבה ואליה צריך להקדיש הכי הרבה תשומת לב.

עד עכשיו אלה היו דברים כנראה יותר טכניים. אי אפשר להתעלם בסופו של דבר מכל מה שעולה במהלך הסרט. אפשר להתחיל אולי מהפשוט ביותר, תפיסת המציאות. השוט האחרון בסרט מערער את כולו. גורם לנו לתהות ולנסות למצא את האמת למרות שאין אמת וזה היה התכנון. הכל נעשה בצורה כזאת שניתן להלביש עשרות פתרונות אפשריים לעלילת הסרט. וזה מדהים בעצם. אותו שוט מבריק בעצם לא כזה מתוחכם, במידה מסויימת אף צפוי. אבל נולאן עושה שוב את אותו הדבר שגרם לרבים כל כך להתפעל מה"האביר האפל", השוואות ל"סנדק" וכיצד פתאום שוב הקהל נלחץ מגלל פצצה מתקתקת, משהו שאבד לאורך השנים והפך לבנאלי. לגרום לנו לחשוב שכל הסרט הוא בעצם חלום או משהו אחר היה אולי צעד מתבקש, אבל הוא בכל זאת תופס את הקהל עם המכנסיים למטה ומעורר מהומה והתפעלות ביחד. הפיכת הסרט לכזה אשר בו אתה לא יודע איפה מתחיל החלום הוא מהלך מבריק ולא מקורי באותו הזמן.

ואנחנו נמשיך עם קו הניגודיות הזה. נקודת התורפה הגדולה ביותר היא עדיין התסריט המדהים שלו. למרות שמצליח להכיל בתוכו כל כך הרבה מידע, סצינות בתוך סצינות ומתעתע בקהל, הדמויות עדיין נותרות חסרות עומק וקיימים לא מעט חורים בעלילה. אפשר כמובן להסביר את זה בכך ש כל הסרט הוא בעצם חלום, או חלקו הוא חלום, אך זה הוא אינו תירוץ. הזכרתי את הקושי שבכתיבת תסריט אשר מסתסמך על כל כך הרבה מידע, ואולי זאת הסיבה העיקרית. אך אני חושב שלמרות חוסר העומק של רוב הדמויות וחורי העלילה (הלא באמת מורגשים במהלך הצפייה) מה שצריך עדיין מסופק. מה שמניע את כל עלילת הסרט הוא לא הנסיון להכניס רעיון לתוך הראש של מישהו, אלא כמובן המאבק האנושי של הגיבור עם עצמו, הנסיון שלו להתגבר על מכשול, ההתמודדות שלו עם הקונפליקט. והפעם זה הוא הקונפליקט של קוב עם עצמו, עם רגשות האשמה בנוגע למות אשתו והרצון שלו לחזור אל ילדיו. ואם הסצינה האחרונה וסצינת ההתמודדות שלו פנים אל פנים עם התת מודע שלו, עם רגשות האשמה, הן לא סצינות אומוציאונליות אני לא יודע מה כן.

כריסטופר נולאן לא נוטה להפריז ברגשות בסרטיו, ובסרט הזה אשר חודר אל תוך המוח הוא כנראה סוקר את נושא הרגשות בצורה המכנית הרגילה שלו. ההתייחסות לכך שהרעיון יתפשט בצורה טובה יותר כאשר הוא מלווה ברגש ובסופו של דבר סיפוק אותו טריגר רגשי אשר אליו הכינו אותנו באקספוזיציה. או כמו שקראתי בטוקבק אחד, קוב מעביר קו בסרטוט שלו כאשר מתאר כיצד המוח מצליח להמציא את עצמו מחדש או משהו מהסוג בזמן שאנחנו ישנים. יכול מאוד להיות שאותו מרווח אשר בו קוב מעביר את הקו הוא בדיוק אזור הרגשות, כי הרגשות הם בעצם הדבר היחיד אשר נשאר במציאות ובחלום גם כאשר אנחנו מתאמצים לא לשחזר מהזיכרון. הרגש נשאר.

ולסיום, איך שאני אוהב את הסרטים אשר מצליחים להעביר משהו במימד המציאותי. הסרט מתאר כיצד משותלים רעיונות בבני אדם, ואף מבטיח לנו קתרזיס בסוף והוא אכן מגיע. הרעיון של הקתרזיס אושתל מראש בראשינו? האם ישבנו במשך שעתיים וחיכינו לאותו שיא רגשי שיגיע בסוף? אני יודע דבר אחד. אני חיכיתי לסרט הזה המון זמן, וידעתי שהוא יהיה מעולה, האם הרעיון הזה גם הוא אושתל מראש ובעצם כל מה שנכתב פה ממש לא אובייקטיבי?