ריקבון. לפעמים זה מה שאני מרגיש, למשל עכשיו. אני מרגיש את זה הרבה בסופי שבוע, כאילו שהחיים האזרחיים שלי קצת חסרי טעם, אין בהם משהו טוב באמת. יש תמיד את הרצון הזה לצאת הביתה אבל כבר מזמן הרצון הזה מתבסס על פשוט לנוח באווירה ביתית ולראות את חברה שלי, וגם זה כבר לא מגוון. אני כל כך מקווה שהיציאה שלי לקצונה לא נשענת על זה, אחרת זה ממש טיפשי, הסיבה המגוחכת הזאת של "מפחד מהשחרור" (למרות שהוא כל כך רחוק ממני) נשמעת פתאום קצת הגיונית. כן, זה יכול להיות... שום דבר בכלל לא מצפה לי שם בחוץ, אותו ריקבון שמספיק לי יום וחצי בבית כדי להרגיש אותו.
הספיק לי שבוע בקורס כדי לקלוט כמה דברים, כמה דברים שם גרמו לי להבין קצת יותר את המשמעות של יציאה לקצונה, זה דיי טוב. מצד שני אני דיי מתאר מה מצפה לי, וגם השיבוץ האפשרי שלי, כמעת כל אפשרות לא נראת לי טובה. לא יודע, כל כך הרבה דברים בתוך הראש. אומנם הצלחתי להתקבל, למרות החששות החברתיים שלי, אבל אני עדיין כל הזמן מונע על ידי רגשות נחיתות. משהו, שאני לא מצליח לשים עליו אצבע, גורם לי כבר חודשיים להסתובב עם התחושה הנוראית הזאת שאני פשוט גרוע בכל מה שאני עושה, אעשה או אנסה בכלל. אני מודע לכל השליליות שבנושא ואני לא מצליח להתגבר הזה. כבר הבנתי, כמו שכתבתי בפוסט הקודם, שחיה חברתית אני לא, היום התחלתי לחשוב שאולי אני בכלל נכה אימוצאונלית. זה קרה בגלל איזה משהו שאמא שלי ציינה, בהקשר לזה שהיא אמרה משהו ולא היה לי אכפת מהפרטים. הבנתי שלא אכפת לי. הבנתי שלא מספיק אכפת לי מאמא וסבתא, הבנתי שלא מספיק אכפת לי מחברה שלי, לא מספיק אכפת לי מאף יצור חי על פני האדמה.
מצד אחד אתה רוצה שיאהבו אותך, שיכבדו אותך, שירצו להיות בחברתך ושהכל בעולם יתנהל בדיוק כמו שהיית רוצה, ומצד שני אתה זורק על הכל וכולם ובתכלס הכל מונע על ידי אגו... יזיז לי רק כשזה באמת יגע בי, רק כשזה משהו למעני, משהו שיעשה לי טוב או לא טוב, משהו סופני כזה שבו אני אדרש להביע את העמדה המצופה ממני. אם הייתי מישהו ממונה הייתי זורק את עצמי מקורס הקצינים כי אם מה שמלמדים שם זה באמת מה שמצופה מקצין צעיר ותמים אז מבחינות מסויימות אני הכי לא מתאים בעולם הזה.
מצד אחד כשאתה שם אתה מת להיות בבית, להסיר מעצמך אחריות ולא להשקיע טיפה. מצד שני כשאתה בבית אתה מבין שאין שם כלום ואתה רק רוצה להיות מחוץ לבית כמה שיותר, מבחינתי לסגור 35, ועדיין כשהמחשבה הזאת עולה אתה נרתע "לא... אני מעדיף להיות בבית" וככה זה מעגל אינסופי... לא מבין מה עדיף.
פתאום אני מרגיש ממש מת מבפנים.