נחזור בחזרה לחמישי באוגוסט. שם השלב הנוכחי בעצם מתחיל, לא? אני מסתכל על עצמי  באותו יום, ומסתכל על עצמי היום וחושב... בעיקרון מדובר בלא כל כך הרבה זמן... בסך הכל מדובר בפחות מ4 חודשים אבל כמה שבזמן הזה הספקתי לעשות ולראות שפשוט שינה אותי. הצבא משנה בני אדם, ואני לא יודע איך זה אצל אנשים שאצליהם התקופה הראשונית היא פשוטה יותר או שהתפקיד דורש פחות אבל לפחות מהמסלול שלי אני מתחיל לחשוב שמספיק את השינוי הזה בשגרה על מנת לשנות לפחות משהו. אולי אני בעצם טועה, אולי זה משהו שגרמו לי להאמין בו כי אם אני ארצה או לא, ללא אמונה בזה אני אכשל בכל מה שאני אנסה לעשות בעתיד הקרוב.

אמרתי כבר בפוסט הקודם שכל הזמן דחיתי וביטלתי כתיבת פוסטים וככה הצטברה לי מסה עצומה של דברים שחשבתי לכתוב עליהם. כל מה שרציתי התערבב ביחד למן גוש כזה שאני לא מסוגל לפרק לגורמים. במילים אחרות, אני לא יודע מאיפה להתחיל ומה לעזאזל אני אמור לכתוב עכשיו. הדבר הראשון שעולה לי לראש זה מה שכתבתי למעלה. השתנתי. השתנתי מבפנים, כלומר אני חושב על דברים מסויימים אחרת, מאמין בדברים חדשים/שונים ויודע יותר למה אני מסוגל, מסוגל ליותר באופן כללי, יותר בטוח בעצמי ואני יכול עוד לחשוב על כל מיני קלישאות. חוץ מזה החיים שלי השתנו באופן כללי. הם היו חייבים, ככה זה כשאתה מבקר בבית פעם בשבועיים. יש שגרת חיים שונה לחלוטין במצב הזה. אה, ועוד משהו שאני חייב להזכיר, במצבים האלו אין ספק שמה שלא הורג - מחשל. למדתי את זה על בשרי. דברים שהיו לי קשים עד לא מזמן, גם במובן הפיזי וגם במובן המנטאלי הפכו למשהו הרבה יותר פשוט שמזיז הרבה פחות. בין עם זה לצאת לריצה של 5 ק"מ שאני עושה בקלות ואפילו בכיף בניגוד לפעם או בין אם זה לא לראות את חברה שלי פעם בשבועיים/שלושה/חודש. צריך פשוט לעבור את זה. לומר לעצמך שאתה חזק, שאתה תוכיח להם שאתה יכול, לחשוב על משהו שאתה אוהב ולהתרכז פחות במה שאתה כל כך לא אוהב ברגע בהנוכחי, לעבור למצב שבו אתה פועל וחושב פחות... ככה פשוט יותר קל.

אבל אף פעם לא הייתי הופך לכל כך בסדר עם המצב הנוכחי אם לא הייתי מקבל את הפידבק בסוף שלב הטירונות-יסודות או איך שהם אהבו לקרא לזה. אני לא אדם בולט באופן כללי ומשום מקום קיבלתי מצטיין. ובאותה תקופה ואחריה פתאום הייתי שוב פעם בין הראשונים בכל מיני דברים. הרגשתי שמעריכים אותי. התחושה הזאת נתנה לי כל כך הרבה מוטיבציה וכוח להמשך שלא הייתי מאמין שדבר כזה יכול לקרות. הגעתי למצב שבו אני מרגיש שאני באמת מסוגל למצות את היכולות שלי בתפקיד. משהו שבני אדם אמורים לשאוף אליו באופן כללי בחיים... והבנתי את זה גם באחד השיעורים בקורס. זה משהו שאנחנו לא מודעים אליו אבל בתוכנו אנחנו שואפים להגשמה עצמית.. וברגע שאנחנו מתחילים להתקרב לזה, זה גורם לנו להרגיש טוב.

ככה שאפשר לומר כבר עכשיו שאני לא מתחרט לרגע על מה שעברתי. רק למדתי יותר ועברתי שינוי לטובה. וכל הזמן צריך להזכיר, אני כלום זמן בצבא וכל הדיבורים האלו יכולים להיות חסרי משמעות לטווח הרחוק. אבל מי יודע?

הייתה לי גם דילמה קשה בנוגע למפקד שלי. זה גם משהו שיותר  הרגשתי אותו מאשר חשבתי בערך אתמול בערב. כאשר יש לך מפקד אישי לתקופה יחסית ארוכה, לא מפקד לחודש או משהו. תרצה בזה או שלא יווצר לך יחס שונה כלפיו באופן לא מודע. בכל אופן במצב שלי זה ככה. משוםן בלפני תקופה קצרה ממש לא אהבתי את מה שקורה איתו. הוא לא נכח המון, מסיבות מסויימות שאני לא יכול לפרט בבלוג (כן מדובר פה במשהו שאני לא יכול כנראה לחשוף, אבל ליתר ביטחון) וחוסר הנוחכות של האדם שאליו אתה אמור לפנות הוא מרתיח. כבר אז אולי היינו צריכים להבין שהעובדה שזה שהוא לא שם מעצבנת אותנו, כנראה אומר שיש פה משהו. בהמשך גם הרסו לי קצת את התדמית שלו של בחור טוב ונחמד ע"י כל מיני סיפורים ודברים שכאלה שמכירים אותו יותר אמרו. הדמות שלו נפגעה בעיני. ואני מדבר פה במושג שלא הסברתי ואני גם לא אסביר עכשיו, אבל יש דבר כזה דמות פיקודית. בכל מקרה מאוחר יותר שמעתי דברים חיוביים אליו ובאופן כללי במקרים הבודדים בשלב הנוכחי שיש לנו זמן שהוא רק לצוות האווירה תמיד טובה והוא מרשה לעצמו להיות הרבה פחות סמכותי ממפקדים אחרים. מדבר באופן שונה על דברים אחרים, הוא רואה את זה אחרת והבנתי את זה שאם היה לי מפקד אחר כנראה לא הייתי מצטיין. מבחינתו אני מצטיין כי כנראה הוא רואה בי דברים שמבחינתו הם מה שאמור להיות בחייל/מפקד. נזכרתי במשהו שהוא אמר מתישהו וזה שהצוות בשלב מסויים מתחיל לפתח מאפיינים של המפקד שלו... אולי זה נכון.

בכל מקרה לפני שלושה ימים בעיצומו של שבוע שטח היה לנו זמן לצוות ודיברנו באופן כללי איך כל אחד מרגיש מההתחלה ועד לשלב הזה. אני כמו תמיד לא הרחבתי, אכשהו אני תמיד מרגיש בשיחות האלו שאני לא מסוגל לבטא את עצמי ואין לי מה לומר. הוא סיפר לנו על ההתפתחויות האחרונות בסיפור האישי הזה שלו והערכתי אותו יותר. זנחתי את כל מה ששמעתי מאחרים לגבי דברים שליליים עליו והערכתי אותו. הוא עמד למבחן, מבחן קשה מאד בתור בן אדם. והיה מדובר פה בדילמה מוסרית-חברתית קשה מאד שבמקרה הזה גם מדובר בנושא מדיני. הוא עשה את ההחלטה שהוא עשה ואני לא אהיה זה שאשפוט אותו עליה כי אני לא רוצה ולא מסוגל להציב את עצמי במקומו ולדעת איך הייתי פועל תחת כל כך הרבה לחץ.

טוב בעיקרון זה כל מה שעולה לי לראש באופן מאד כללי. אני מקווה שבעתיד אני אחזור לכתוב כאן באופן יותר שוטף.

המון זמן לא כתבתי. מאז שהתגייסתי לא יצא לי כמעת לכתוב כאן, ומידי פעם אני חושב לכתוב משהו ואז מוותר. לפני שבועיים אפילו התחלתי והפסקתי באמצע. אני מרגיש שאני לא מסוגל באמת להביע את מה שאני רוצה, או שאין לי משהו מבוסס מספיק לכתוב עליו.

בכל מקרה במובנים רבים המון השתנה מאז הגיוס. אולי אני אכתוב על זה בהרחבה יום אחד, לא עכשיו, כבר אין לי זמן. אני רק יכול לומר שזה לא תמיד פשוט. אני עדיין לא יודע לענות אם זה משהו שבאמת צריך לעבור אותו בחיים או שלא, ולא מבחינת החשיבות למדינה (וזה חשוב מאד, שלא יהיה ספק) אלא מבחינת משהו שגורם לך לקפוץ מדרגה, או משהו כזה.

לפעמים אני חושב לעצמי, ונזכר בתקופה שחלפה לה רק לפני ארבע חודשים. אני חושב על העתיד, הקרוב והרחוק, ומבין יותר מפעם כמה שהכל שונה. כמה שהכל לא יהיה כמו אז. הלחץ בלימודים שהיה לי בי"ב נראה כמו משהו שלא הייתי מתנגד לחוות שוב בהשוואה לדילמות שניצבות לפני לפעמים כיום. הכל אז באמת היה הרבה יותר פשוט, ואם היום יש רגעים שאני נזכר בזה ובא לי לשבור משהו אז מה יהיה אחר כך? כשזה באמת יהיה רחוק ממני, מן זכרון עמום כזה של חיים אחרים.

ולמה לפעמים כשאני חוזר הביתה, זה עדיין לא מרגיש לי טוב, לא מרגיש כאילו שעכשיו אני צריך להרגע. כשאני בבית ורואה אנשים, עושה דברים, אני רק רוצה להרגיש שזה לא יברח לי, שאני לא אאבד את זה בעוד שנייה כי אני צריך לחזור לבסיס ביום ראשון. זה נראה לי כמו זמן מבוזבז איתם כי אני לא ממצא אותו, לא עושה משהו שיגרום לזמן הקצר הזה בבית להיות באמת שווה ולא לדכא אותי יותר.

ומצד שני אני מסוגל לדברים שרק לפני תקופה ממש קצרה היו עינוי מתמשך מבחינתי, מה שלא הורג בהחלט מחשל. ואולי זה אחד העקרונות המרכזיים שלומדים מהצבא, בכל אופן אלו שעוברים משהו שגורם להם לחוש את זה.

בכל מקרה כבר נסחפתי עם הפוסט הקצר הזה, שהיה אמור רק להראות סימן חיים ממני. את העיקר אני אשאיר לזמן אחר.

תשמרו על עצמכם.