לפני שבוע אכלתי גלידה עם חברה שלי. ישנו ופתאום התחלנו לדבר על כל מיני אנשים שאנחנו מכירים, אנשים שעד לא מזמן למדו ביחד איתנו וראינו אותם על בסיס קבוע. חשבנו מה קרה עם כל אחד ואיפה הוא היום, כמה זמן לא ראינו אותם ועד כמה אנחנו שומרים על קשר. הבנו עד כמה זה שונה ממה שכל אחד מאיתנו קיווה שזה יהיה ברגע שכולם יתגייסו.

למרות הכל, מה שלא יגידו או יקרה, אנחנו לבד. אנחנו עדיין בודדים בעולם הזה, מוקפים מידי פעם באנשים כאלו ואחרים שבכל מקרה יתחלפו ביום אחד באנשים אחרים.

אני לא באמת יודע מה אני עושה, נכון? אני מאמין בדברי מסוימים ועושה בדיוק את ההפך ממה שלפעמים נראה לי נכון, או שזה פשוט נכון שאני חושש לפני התחלה חדשה?

שוב זה קורה, שוב התחושה המגעילה הזאת, לבד.

סופית, הבעיה היא לא באחרים, הבעיה היא בי, אני גורם לזה. אני גורם לאנשים להתרחק או לחלופין להתרחק ממני... לא לרצות להתחבר באמת.

כי זה מי שאני.

Don't look back into black
Don't let the memory of sound drag you down
To end as friends so painful
Don't look down
Shut it down