בלוגהה

עדיין לא נהיר לי אם את יצירת גן עדן או שאול תחתיות.

את כה טובה אלי שלא יתכן שאינך קורצת מתוך רשעות גולמית.

קרבתך אלי מבלבלת ודוחקת את כל כולי למימד נטול זמן ומקום, 

את סוחפת אותי, בנוכחותך אני נאלמת דום, מתכווצת להודך, מתפתלת לזיוך.

אני נושמת אותך, שואפת, נושפת, את ממלאת את נימי עד להתפקע,

את מסעירה אותי, ממלאת אותי בעצמי ובעצמך גם יחד בפרדוקסליות נפלאה, 

אני חווה את כל כולך ועם זאת לא חווה שום דבר, ריק מושלם.

וכשאת נעלמת לפתע, כהרף עין שלא היה,

את מותירה שובל של סערה וגעגוע.

ראשי סחרחר בעזבך, לבי הולם בעוז כעדות להיותך,

ואין מאושרת ממני ששילבת ידך בידי בצומת זו של חיי.