בלוגהה

ההתמכרות הזו לאינטרנט, וספציפית לפלאפון הגלקסי 4 הנאמן והקומפקטי שמלווה אותי מהספה, למיטה, לשירותים ולמקלחת (כי איך אפשר להסתבן בלי מוזיקת רקע?) שואבת לי את כל הזמן הפנוי והלא פנוי ומשעבדת את הנשמה שלי לבזבוז מוחלט. 
"משעבדת את הנשמה", הלכתי קצת רחוק, לא?

אבל כשאני מוצאת את עצמי מרפרשת את הפייסבוק שוב ושוב כי קצב הקריאה שלי גבוה מקצב העדכונים או כשאני קמה בבוקר במצב רוח אופטימי ובמחשבה של "איזה כיף שיש לי יום שלם לממש את התוכניות שלי אבל קודם עדכון אינטרנטי קצר" שבעצם נמשך שעות על גבי שעות - ברור לי שמשהו כאן דפוק מהיסוד. 

אולי מיותר לציין שכתוצאה מההתמכרות הזו סדר העדיפויות שלי התערער לגמרי. במקום לעשות קודם את הדברים החשובים או להשקיע זמן בתחביבים ורק אחרי זה או בין לבין להתעסק בהבלים אינטרנטיים, אני מוצאת שעם החיבור לווי-פיי המח שלי עובר למצב של טייס אוטומטי ומדי פעם כשאני מרימה את הראש לראות מה השעה אני מבינה שמאוחר מדי מכדי לבצע מטלות או משימות אחרות. 

שלשום למשל תכננתי לשטוף את הכלים שהצטברו מאז ההכנות לארוחת חג המולד שערכנו אצלי, לצאת לקניות, להשקיע זמן בפרוייקט ובערב לנסוע לעיר לרקוד סלסה. ומה קרה בפועל? ירדתי למטבח כדי לבשל, התחברתי תוך כדי אכילה, משם המשכתי לגלוש מהספה ושוב חזרתי לנשנש ואז כששהבטריה עמדה על שני אחוזים, עליתי למעלה לחבר את הפלאפון למטען, נכנסתי למיטה ונרדמתי. התעוררתי כשעה לפני שערב הסלסה מתחיל כשזה לא מותיר לי מספיק זמן להתקלח ולהתארגן כמו בנאדם. וזוהי רק דוגמה אחת ליום חופש סטנדרטי.

מעבר לעיוות סדר היום, העניין משפיע על מצב רוח ותפיסתי העצמית .

העבודה שלי מחולקת באופן קבוע לשלושה-ארבעה ימי עבודה ולאחר מכן שלושה-ארבעה ימי חופש. לקראת סיומה של המשמרת האחרונה המחשבות צצות וקופצות בראשי במהירות כמו בועות במשקה מוגז ובנהיגה הביתה הלו"ז מתחיל להתגבש- מטלות שצריכות להעשות, בילויים חברתיים, פעילות ספורטיבית וכו'. התכנון הזה מרגש אותי, בדמיוני הכל כל כך נפלא ומאורגן, אני מספיקה, הולכת, חוזרת, חווה ומרגישה סיפוק על ההישגים ואולי זו המוזיקה המרוממת ברכב והנסיעה שיוצרות אצלי מן קונוטציה לחוויות ולהתקדמות אותה אני מבקשת להשיג.

בפועל כאמור הרבה מזה לא באמת קורה ואת תחושות ההישגיות והמיצוי העצמי מחליפות תסכול ומרירות. 

במחשבה לאחור ישנם שבועות ארוכים בהם יצאתי מהדירה רק כדי לקנות מזון או ללכת לעבודה. וכשאני בדירה, כמו שכבר הבנתם, אני לא עושה הרבה. המציאות העגומה הזו גורמת לי לחשוב. המבורגר ואנוכי עובדים על פרוייקט (גם הוא כמובן מתקדם בקצב איטי מהצפוי) שאם יצלח יהיה לשנינו הכנסה נוספת ויותר זמן פנוי. אבל למה בעצם? אני לא עושה עם עצמי כלום.

לאחרונה אף הבנתי שבמקרים רבים אם לא מעורבים אנשים נוספים ש-"מכריחים" אותי לצאת ולא להתבטל בבית, התכנונים לא יוצאים לפועל וזאת למרות שרוב הפעילויות שהיית נהנית מהן כמו להתאמן במכון, לרקוד סלסה, ללמוד לנגן, לטייל וסתם להנות משופינג או סיבוב בעיר - אלו ברובם תחביבים יחידניים שהייתי יוצאת אליהם לבד. פעם ההנאה שלי והרצון להתפתח היוו עבורי מוטיבציה וכעת כל הדברים האלו שמילאו וריגשו אותי נפשית או פיזית, נעדרים מחיי כמעט לחלוטין ועמם, לתחושתי, גם האינדיבידואל שהייתי שהולך ומתנוון.

ה-joie de vivre אבד לי, השגרה שלי נצבעה ברובה באפור משועמם ומונוטוני. אני מוכרחה להתעורר ולטפס החוצה מן הבור הזה שכריתי ונפלתי אליו. 

"I'm just a dreamer, I dream my life away" שר אוזי אוסבורן בהקשר אחר אבל זה די קולע לתחושותי, רק חולמת וכבר כמעט ולא חיה.
המרחב הוירטואלי שאב את לי את המציאות.