סימנים יסללו לכם דרך רצופה לצעוד בה

הפרפרים בראש כשהעקצוצים בבטן מתריאים שהנה הגיע העת לתקוף. או להדוף.
ואז העקצוצים שמתריאים שהגיע הזמן לזרום או לחתוך,למלא את הכוס החצי הריקה או לשפוך.
ללכת הכי רחוק כשהאמת לא מסתכלת,כי אם תיהיה שקוף השקר אותך ירדוף.
כשהסוד טמון בתוך לבך,את ההפך ממנו תעכל,תלמד,תשנן ואז תחשוף.

אתה צריך להראות סימניי נוכחות כדי שלא תעלם מפה מתישהו - זה מה שהם היו רומזים לי כל חיי. מה שהם לא לקחו בחשבון,שאולי להעלם יכול דווקא להיות די מגניב. פתאום באמצע קומזיץ',המדורה דולקת,הצ'יזבטים נכנסים למתח,הכל לוהט,הכל דליק,הכל חשוף ואתה ?! פוף נעלם חחח וכל מה שנשאר לך לחשוב זה "הודיני גלר אתה פשוט קוסם בשקל שיכול ל**** לי". יש מצבים שבאמת היה עדיף להעלם במקום להתמודד אך אם לא היינו מתמודדים עם המצבים המאתגרים(נפשית,פיזית,פסיכולוגית,כלכלית וכל היבט) איך ידענו מה לעשות מחר כשנגיע למצב דומה ?! אה?(מן הפח) אה!(אל הפחת) אה?! (אל המטפחת)....איזה חיים הזויים.

לפעמים אני חושב שאני מפוצץ בפיצולי אישיות,אבל כשאני יוצא מהסטלה אני מבין שאלו בעצם מוסרי השכל מנקודות מבט שונות שסיגלתי לעצמי במשך כל חיי. וזה הזמן לשלוף את משפטי הבזוקה המטורפים שלי.

**הידעת**

אנו גורמים לכל מה שקורה לנו במהלך היום,במהלך החודש,במהלך השנה -> 1 +1 + 1 + 1 = במהלך כל חיינו !!
כל הדברים שאנו עוברים וחווים אלו בסה"כ בחירות שלנו. כל תשדיר של מחשבה שעובר לנו במח יוצר לנו ב"עולם הדימיון" את הסימולציה הראשונית לדבר - ואם אנו מתאמנים וחושבים ועושים - אז כנראה שהדבר יקרה.

כמובן שאם תגידו לעצמכם בראש "אני רוצה  פמלה וניקול קידמן אצלי במיטה מחר ב10" זה מן הסתם לא יקרה. אבל אם תגידו "אני רוצה עוד שנה מהיום מיליון דולר בבנק" ותאמינו שזה יקרה,תשקיעו,תתאמצו,תתחילו לעבוד ולגלגל כספים,תעברו מקומבינה לקומבינה מהויזה כאל לפלטינה - זה יקרה !!! ואז אחריי שתגלגלו את המיליון דולר ל90 מילארד יש מצב שמחר ב10 ניקול ופמלה יהיו אצלכם במיטה :].

(זה בכוונה נכתב בלשון זכר.אך הקטע עם ניקול קידמן ופמלה מדבר גם לצד הנשי :P אני יודע שאתן גם מפנטזות על זה...)

הבעיה היא שמה שמנחה אותנו להתקדם בחיינו די מבלבל,האינטואיציה שלנו מתערבבת נורא כשאנו יוצרים תדרים חדשים בחיינו ואנשים אחרים מכניסים לנו עוד נקודות מבט ואז האפשרויות גדלות ולפעמים אנו מאבדים את נקודת המבט הנכונה וכך נוצרת ה"השמדה העצמית" - שזה קורה לכל מטפסי התהילה כשהם מגיעים לפסגה,תוקעים את הדגל,פותחים שאכטה על פסגת ההר,נשארים שמה כמה ימים ואז באה סופה ומעיפה אותם למטה עם הדגל תקוע מאחורה.

אז איך בעצם לזכור כל הזמן שהדרך למטה כל כך קצרה אחריי שעברנו דרך כה ארוכה לפסגה ?! יכול להיות שכל מסלולי התהילה האלו הם בסה"כ פרי דימיוננו ?! אולי אין לזה בכלל חשיבות ואנו נרתעים סתם וברגע שאנו מפחדים מהנפילה אנו בעצם יוצרים אותה ?! ואם כבר יצרנו את הפרנויה אולי כדי לחשוב על "תרופת למכה" ובום.