סימנים יסללו לכם דרך רצופה לצעוד בה

האם זאת שאלה של זמן או שמא הזמן הוא פרט שולי שרק נותן לשאלה פרופורציה ריגשית.

ובאותו הרגע שהתרגשת מהשאלה,נפל לך האסימון לתוך המכונה הקטנה הזאת מעל הכתפיים

ואתה רק שועט במחשבות שלך לעבר מטרה לא הגיונית,וזה רק במטרה להוכיח למישהו שיקר

לך שהנטיות שלך להיות צדק הם צדק בכל מחיר. אך במבחן התוצאה – טעית לטווח הארוך ואתה מודע לכך.

אז מדוע שלא תשתנה ?! כי אינני יכול.

מדוע שלא תנסה דרך אחרת ?! כי אנני מסוגל.

ועכשיו באמת,תיהיה רציני רק פעם אחת בחייך,תיהיה אמיתי - תספר לי מהם בעיותייך עמיתי לגוף ולנשמה.

אז זה הולך ככה,

לפעמים בין המצב למצב הרוח למשב הרוח לפסגת הרצונות ומפולת ההגיון אני נמצא מבודד ממחשבותיי המטרידות.

וכשאני אוחז בקרניי השמש שמעבר למצולות השמיים – אני נוגע אי שם באושר.

אך המסע לעבר האושר נמשך פרק זמן קצר מידיי ולפעמים מתיש אותי. אומרים שאין דבר שיכול להתקרב לשמש.

אבל במעמקיי דמיונותיי וחלומותיי המופרזים ביותר,כאשר רוב היום שלי הלך לכיוון פיקנטי והביטחון העצמי שלי קיבל תיבול

והאגו שלי החליף את תפקיד השמש לרגע קט. אני זוכר שדווקא באותו הלילה הגעתי לשמש. אני זוכר את הסנה הבוער,

ואני זוכר את המדורה הבומבסטית בכניסה לחמה,את הגוונים האדומים והכתומים ששולטים, ואת הגרסא השזופה של כדור הארץ. 

אני רק לא זוכר את דרך הקיצור שמצאתי להגיע לשם,

אה בעצם אני כן זוכר.

פירוק אלקטרוכימי בתוך המח שלי, שיצר יינון מושלם לאטום שבונה את החומר שאחראי על סיפוק רצונותיי –

ואני זוכר את המבט הזה שלה,ואת הזרועות שלה שנוגעות בי בכל הנקודות הנכונות

ומנחות אותי בכל סנטימטר לעבר המסע האינסופי באותו הרגע,לעבר החמה.

ואני זוכר שזה היה יום חורפי ואני זוכר שכל מה שרציתי זה רק תדריך נוסף,

ואני זוכר שאותה דמות,כן הזאת עם המבט והזרועות והלב במקום הנכון,שרק מראות לי איפה הדרך לשמש,וכמה מושלם שם.

למרות כל הסיפורים שאסור להתקרב לשמש ברדיוסים מטורפים ואותו משפט מאוס של האמא והסבתא ושל הפירומן שקיבל כוויה לכל החיים - "אל תשחק באש כי אתה תכוה".

אז כנראה שבחרתי להקשיב במקום להתעלם.

דווקאכן אשכרה כמו ילד קטן ש"עושה דווקא" החלטתי לקפוץ ! ראש מאותה השמש שהייתה אליי כל כך טובה והביאה לי אושר.

קפצתי אל האוקיינוס השקט לצלילה רדודה לכיבוי האש שהייתה מטעינה את ליבי כל בוקר שאני קם ומכבה אותו כשאני הולך לישון.

אז אולי זה היה עניין של עיסוק יתר בהגיון ובמחשבות של מה שטוב לה.

אז אולי זה רק עוד תירוץ.

אז אולי אני הבנאדם הכי אגואיסט על פני האדמות,אבל ברגע ההחלטה עדיין הייתי בחמה.

אז אולי האש והחום גרמו לי לקבל החלטות שגויות. ללא ספק זו התקופה הכי זוהרת,בוערת ומאושרת שהייתה לי אי פעם.

אבל גם היא בסופו של דבר הייתה לי רק ל-תקופה.

מאז היו ניסיונות רבים שהמח שלי ניסה לייצור את אותו הפירוק האלקטרוכימי,

אבל הכל מחזיר אותי לאותה הנקודה ולאותה המסקנה שאולי באמת לא כדאי לשחק באש.