פרק י'

 בבקתת הסמוראים סיפר שיצ'ירוג'יו לחבריו את מה שקרה, "קיוזו תקף את קצ'שירו?" שאל גורביי.

"חבל שלא ניקז את ראשו של הפרחח הזה." נאנח הייאצ'י.

"הייאצ'י סאן." נדהמו השניים.

"איך אתה יכול לדבר ככה?" גער בו שיצ'ירוג'יו.

"חשבתי שאתה מחבב את הילד?" הוסיף גורביי.

"אני לא אומר שלא חבבתי אותו, למעשה אני עדיין מחבב אותו." השיב הייאצ'י.

"אבל קשה לי להאמין שהוא היה כזה כפוי טובה, או ששכחת שהוא ניסה להרוג אותך." פנה אל גורביי בטון עוקצני, "דווקא אותך, זה שבעבר הציל את חייו.".

"לא, לא שכחתי. אבל זה גם לא אומר שאני מסמן אותו על כך, כמו ששיצ'ירוג'יו אמר בעבר 'לכל אדם יש סיבות למעשיו', אנחנו צריכים להקשיב לו קודם ולשפוט אותו אחר כך.".

"כנראה שאתם צודקים, אם כי לא נראה לי שדבר יכול לפצות על בגידה שכזאת, אילו מן סיבות היו לו בדיוק, כעס, שנאה?".

"הייתי אומר שמדובר דווקא בקנאה." חייך גורביי.

"קנאה. קנאה במה?" ניסה הייאצ'י להבין.

"יותר נכון יהיה לומר במי." תיקן אותו גורביי.

"אתה שוב דוחף את האף גורביי סאן." גער בו שיצ'ירוג'יו.

"אני בסך הכול עניתי לשאלה פשוטה." השיב גורביי בחיוך ליצני.

"כן, רק שתמיד אתה עונה על מה שלא צריך." נאנח שיצ'ירוג'יו, בעוד הייאצ'י החל מגחך, וגורביי חייך מושך בכתפיו.

 השמש כבר החלה לשקוע כאשר טיילה קירארה ביער ראשה היה בעננים. מנסה בכל כוחה לשכוח את המחזה שהתגלה לפניה מוקדם יותר היום, פניו המפוחדות של קצ'שירו, אשר חרב הייתה צמודה לגרונו, חרבו של קיוזו. צמרמרות עלתה בגבה כאשר נזכרה בקולו, כה אפל ומפחיד, עיניו נעוצות בה.

"ליידי קירארה." נשמע קול מאחוריה, הנערה הסתובבה לאחור בבהלה לשמע הקול, "קצ'שירו סאן.".

"רציתי להתנצל." אמר הנער מתקדם לכיוונה, "על מה שקרה מקודם." הוא סיים את דבריו, שולח מבט רך בנערה ההמומה שמולו.

על מה הוא מתנצל, הרי הוא היה זה שהצמידו לו חרב לגרון, "אין לך על מה להתנצל." השיבה קירארה משתדלת בכל כוחה לחייך.

"אני מניח שזאת אשמתי." החל קצ'שירו, "אני הוא זה שהתחיל עם קיוזו, אבל." הוא עצר לרגע שוקל בדבריו, "זה כל כך הרתיח אותי, איך שהוא דיבר אליך הבוקר. עד שהרגשתי שחובתי היא לומר לו שהוא טועה." אמר לבסוף.

"למה עשית דבר כזה?" התפלאה הנערה.

"אמרתי לך בעבר," השיב, אוחז רכות בידה, "אכפת לי ממך מאוד. ואני לא מוכן שמישהו יפגע בך, במיוחד לא קיוזו." קצ'שירו נאנח קלות עדיין אוחז בידה כששאל, "תצטרפי אלי?".

"אני..." החלה קירארה לומר, היא הייתה נבוכה ומבולבלת ולא ידעה מה לעשות.

"אני מבטיח לך שלא תתחרטי." המשיך הנער, שהוא עומד ממש מולה שפתיו רפרפו קרוב אל שלה, עומדות לנשק לה.

"קירארה." נשמע לפתע קול מאחריה, הוא היה קר כרוח הנושבת על פניה וחדר אל ליבה, כואב יותר מכל חרב. קירארה קפאה על מקומה, היא לא הייתה צריכה להסתובב כדי לדעת מי זה היה, אבל למרות זאת לא יכלה להימנע מכך. מתעלמת לרגע מקצ'שירו, אשר עמד מולה. הסתובבה הנערה לאחור מבחינה בדמותו הגבוהה של גבר אשר עמד שם בין הצללים, שערו הבלונדיני ריחף קלות ברוח ועיניו האדמדמות ננעצו בנערה המאובנת שמולו, ובבן לווייתה ומבטו רחוק היה מלהיות מאושר.

"אתה." קרא קצ'שירו בעלבון, זכר לתקרית הקטנה שארעה קודם לכן.

"קיוזו." לחשה קירארה ההמומה, מרכינה את ראשה מתחמקת בכל דרך אפשרית ממבטן החודר של עיניו, פחד החל ממלא את ליבה 'מה יהיה עכשיו?'.

"מה אתה רוצה?" נשמע לפתע קולו של קצ'שירו.

קיוזו לא התייחס אליו, מתקדם לעברה של קירארה, "בואי." אמר בשקט. מעביר מבטו מהנערה המופתעת, אל הנער שעמד מאחוריה, מכווץ את ידו בכעס.

קצ'שירו לא יכול היה לשתוק, "לא גרמת מספיק נזק עד עכשיו?" שאל הנער. לא טורח להסתיר את הבוז בקולו, עומד לצידה של קירארה.

"איתך, אף אחד לא דיבר." השיב קיוזו.

"את זה אנחנו עוד נראה." החל הנער שולף את חרבו.

"קצ'שירו סאן, בבקשה." מהרה הנערה להתערב חוצצת בניהם, 'איך לכל הרוחות הגענו למצב הזה?' חשבה בליבה.

"ליידי קירארה!" התרגז קצ'שירו, לא ייתכן שהיא תמיד עומדת באמצע, "זוזי הצידה." ציווה, אך היא נעמדה במקומה. קודם יהיה עליהם לחתוך אותה לפני שיפגעו אחד בשני.

"תלמד לאחוז בחרב לפני שאת שולף אותה." העיר קיוזו כבדרך אגב, נעמד עם גבו אליהם.

"דון קיוזו?" שאלה קירארה, תוהה לאן רצה שתבוא איתו ולמה.

"תשכחי מזה." אמר בעוד החל ללכת.

"אתה חתיכת..." סינן קצ'שירו בין שיניו, הכעס השתלט על כל עצב בגופו. "פחדן." הוא קרא אל הסמוראי המתרחק. שולח מבט מלא כעס אל הנערה שמולו, אם קירארה לא הייתה מתערבת הוא כבר היה מטפל בעניין.

"אמרתי לך לזוז לי מהדרך." צעק בעודו דוחף את הנערה בכול כוחו, זאת נפלה אל האדמה, פנייה וגופה התכסו בוץ, בעודה מרימה את ראשה שולחת מבט המום בקצ'שירו.

"בבקשה תסלחי לי." החל קצ'שירו ממהר אליה ומושיט לה את ידו.

"אני יכולה לבד, תודה." השיבה הנערה בקול גאה והתרוממה מהאדמה, מנערת את הבוץ מפניה ושערה.

"אני באמת מצטער, אני לא יודע מה קרה לי." התנצל הנער, עיניו מלאות חרטה.

"זאת אשמתי." שמע אותה אומרת.

"ליידי קירארה?" נדהם קצ'שירו.

"לא הייתי צריכה להתערב." המשיכה הנערה דמעה אחת זלגה מעיניה, "היה טוב יותר לו... לו הייתם הורגים אחד את השני." אמרה לבסוף בעוד היא פרוצת בריצה. 'לכל מקום', חשבה בליבה, 'לכל מקום רק לא להישאר כאן.'.

"ליידי קירארה, חכי." קרא אחריה קצ'שירו.

לא רחוק משם, בין העצים עמד לו קיוזו, צופה במתרחש. ידיו לצידי גופו ופניו קרות וחסרות הבעה כרגיל, בעודו נשען על אחד העצים.

"אתה לא מתכוון להתערב?" נשמע קול מאחריו.

קיוזו שלח מבטו לאחור הוא זיהה את הדובר. היה זה גורביי, אך לשם שינוי הפעם הוא לא חייך, אלא היה רציני לגמרי, שולח מבט בוחן אל חברו.

"זה לא ענייני." השיב קיוזו בקול קריר, המרמז לגרוביי שהוא דוחף את אפו לעניין שלא קושר אליו והחל הולך משם.

"היא הגנה עליך, אתה יודע." המשיך גורביי.

"כבר אמרתי לך, זה לא ענייני.".

"כן, בטח." חייך גורביי חיוך מריר, בעודו צופה בחברו העקשן נעלם אל תוך החשכה.

קירארה כמעט שנפלה בעודה רצה הרחק מהמקום בו היה קצ'שירו, היא לא הייתה בטוחה לאן עליה ללכת ולא רצתה שסבתה תראה אותה במצב הזה. בדיוק אז הבחינה בסנאי, אשר חזרה מהשדות. "קירארה?" התפלאה סנאי בראותה את חברתה הרצה לעברה וכולה מכוסה בוץ, "מה קרה לך?" .

"מעדתי על אבן ונפלתי." שיקרה הנערה. סנאי מזמינה את חברתה אליה הביתה, לאחר שהתנקתה מהבוץ והחליפה את בגדיה, ישבו השתיים ושוחחו.

"אז את רוצה לספר לי מה באמת קרה?" שאלה סנאי בקול דואג.

"כבר אמרתי לך, שמעדתי ונפלתי.".

"קירארה זאת אני. ממני את לא חייבת להסתיר כלום.".

"מה כל כך לא אמין בזה שמעדתי ונפלתי?" התעקשה הנערה.

"שפגשתי אותך רצת במהירות כה רבה, עד שחשבתי שתתנגשי בי, נראה היה כאילו שד רודף אחריך.".

"אני באמת בסדר.".

"זה קשור אליו, אל האיש הזה שאת מעוניינת בו." שאלה סנאי בסקרנות.

"לא, ממש לא." קראה קירארה, קמה ממקומה כאילו נשך אותה נחש, "לקיוזו לא היה שום קשר לזה." אמרה לבסוף, נושכת את שפתיה.

"קיוזו?" נדהמה סנאי, היא אומנם ידעה שחברתה מעוניינת באחד הסמוראים והיו לה השערות  בקשר לעניין, אבל זאת בהחלט הייתה הפתעה בשבילה. "זה הגבר שמוצא חן בעיניך?".

"כן." השיבה קירארה, מרכינה את ראשה אל הספל שלה.

"אני מבינה." חייכה  סנאי, "אם לאדון קיוזו לא היה שום קשר למה שקרה לך, אז למי כן היה, על מי את מנסה להגן ילדה?".

"אני לא  מנסה להגן על אף אחד באמת.".

סנאי הבינה שלא תוכל להוציא ממנה דבר והחליטה לשנות את הנושא, "ומה את הולכת  לעשות עכשיו?" שאלה מחייכת ברוך.

"בקשר למה?".

"בקשר לגבר ההוא, קיוזו.".

"מה אני כבר יכולה לעשות סנאי?".

"אני מניחה שלא הרבה, אבל את גם לא צריכה להרים ידיים, לא אמרת שתצטרפי אליהם כשיעזבו?".

"כבר בקשתי את ראשותו של האדון קאמביי, כדי להצטרף אליהם, אבל הוא סרב." ענתה קירארה.

"ומה בקשר לאחרים, דון הייאצ'י או דון גורביי למשל?", "ריקיצ'י סאן, מאוד מחבב אותם ובוטח בהם בעיניים עצומות.".

"לא, איש מהם לא אמר דבר להגנתי, למעשה נראה היה כאילו כולם הסכימו איתו." אמרה הנערה באכזבה.

"ואף אחד לא אמר דבר?".

"למעשה מישהו אמר." החל קירארה.

"באמת?" התעניינה חברתה.

"היה מישהו שדיבר והוא... הוא ביקש ממני, יותר נכון פקד עלי להישאר פה, בכפר בטענה ש..." היא עצרה לרגע, לוקחת נשימה אחת ארוכה, דמעה אחת נצצה בזוית עיניה, "בטענה שאני רק אפריע להם." אמרה לבסוף.

"אוי, מי יכול היה לומר דבר נוראי שכזה?" התפלאה סנאי.

"זה. זה היה, קיוזו." השיבה קירארה, בעוד הדמעה החלה זולגת על לחיה.

"קירארה אני מצטערת." אמר סנאי, בעודה מניחה יד אחת על ידה של חברתה. היא רצתה לעשות יותר עבורה, הרי רק בזכות קירארה היא חזרה לחיק בעלה. ורק בזכות האומץ שלה לעזוב את הכפר וללכת אל העיר, במטרה לחפש להם מגנים, הכפר שלהם ניצל.

"אין לך על מה להצטער סנאי, זה פשוט לא נועד לקרות." השיבה קירארה בעצב.

בבקתת הסמוראים ישב לו קצ'שירו לבד בחדרו, חושב על קירארה. איך הוא יכול היה להיות כל כך טיפש. אחרי כל מה שעשה כדי להתקרב אליה, הוא הרס הכול בהתקפת קנאה טיפשית. זה נהיה יותר ויותר קשה עבורו לשלוט בכעסו, לא משנה כמה הוא ניסה זאת.

רק המחשבה על קיוזו כל כך קרוב אל קירארה, קירארה שלו, הוציאה אותו מדעתו. מדוע מכל האנשים בעולם, היא הייתה חייבת לבחור דווקא בקיוזו?

קצ'שירו לא היה פחדן, אבל למרות גאוותו, הוא גם היה מספיק חכם כדי להבין שעשה טעות בניסיון לתקוף את קיוזו ישירות, וידע היטיב שאם קאמביי לא היה מגיע מוקדם יותר היום, הוא כבר היה מת. אבל בלי שום קשר לכך, הוא עדיין התקשה להבין מה היא מצאה בקיוזו, טיפוס כל כך קר ואדיש, שלא אכפת לו מאף אחד ומשום דבר, כל מה שידע היה לשלוף את חרבו ולתקוף. הוא אומנם היה לוחם טוב ומיומן, על כך לא היה וויכוח. פעמים רבות רצה קצ'שירו להיות לוחם גדול כמותו, אבל כנאמר הוא לא היה אחד שאכפת לו ממשהו אחר חוץ מקרבות, מלבד זאת, עד לא מזמן היה קיוזו שומר הראש של אמארו – מנהיג הסוחרים שרוצה  במותם.

איך אפשר להתאהב באדם כזה? מה הוא אמר, מה הוא עשה, שקירארה הופנטה ממנו לחלוטין. קצ'שירו נאנח, עליו ללכת ולהתנצל בפניה, אם הוא רוצה לראותה שוב.

לפתע הבחין בדמותו של שיצ'ירוג'יו הנעמד בפתח הדלת. "מה העניין?" שאל הנער, ולא בעניין רב כל כך.

"אדון קאמביי, ביקש לראות אותך." השיב שיצ'ירוג'יו, בנימת טון דומה ונעלם ממש כמו שבא.

קיוזו ישב ביער לבדו, עיניו עצומות והוא נשען על אחד העצים בניסיון לנמנם קצת. בעיניי רוחו הופיעה דמותה של קירארה. הוא נזכר בלילה בו חשבה שמת, עיניה החומות היו נעוצות בו במבט מפוחד ומודאג, כל כך קרובה היא הייתה, עד שגופו החל בוגד בו והוא רעד, רעב לקרבתה. זכרון פניה היפות לא מש מזיכרונו והפריע לו עד מאוד. הוא העביר יד אחת על שפתיו בניסיון למחוק את טעמן המתוק של שפתיה. 'למה, למה לעזאזל הוא לא מפסיק לחשוב עליה?' מהרגע בו פקח את עיניו ועד הרגע בו נרדם שוב, הדבר היחיד שצץ במחשבותיו הייתה קירארה.

"אתמול בלילה היא הייתה שלי." נשמע אז קולו של קצ'שירו, אבל האם הוא דיבר אמת, או שניסה להתגרות בו בכוונה?

הערב, כשהגיע אל המקום בו עמדו קירארה וקצ'שירו, באמת נראה שהשניים קרובים, מאוד למעשה. לו לא היה עוצר אותם סביר להניח כי קצ'שירו היה מנשק אותה.

רק המחשבה הזאת הסעירה את רוחו עד מאוד, וגרמה לו לרצות לחסל את הנער, 'אבל מצד שני, נראה שמתפתח ביניהם משהו. אז למה לעצור את זה, למה להפריע...' עלתה המחשבה במוחו.

קיוזו  כמעט והשתגע, לא מאמין שהוא באמת חשב על דבר כזה. ההיגיון שלו אמר שזה יהיה הדבר הטוב ביותר עבור כולם.

"היא הגנה עלייך, אתה יודע." שמע את קולו גורביי אומר.

קיוזו נאנח, הוא מעולם לא חיבב אף אחד מהסמוראים האחרים, הסיבה היחידה בגללה הצטרף אליהם הייתה העסקה שעשה עם קאמביי.

קיוזו יעזור לקאמביי וחבריו לחסל את השודדים, ולאחר שקרב יסתיים, קאמביי וקיוזו ימשיכו את הקרב הקטן שלהם שנקטע בעבר. אבל מאז פגש בכוהנת המים הצעירה של כפר קאנה, הוא לא היה מסוגל לחשוב על משהו אחר מלבדה.

עיניה הגדולות החומות הביטו בו תמיד במבט כה חושש, כה מהורהר, שריכך את ליבו וגרם לו לרצות ולהיות קרוב אליה ככל האפשר.

אבל משהו עצר בעדו, הוא ידע שזה בלתי  אפשרי, הוא הבין זאת עוד הרבה לפני שהיה מסוגל להודות כי הוא מרגיש משהו כלפי הנערה הזאת, הוא ידע שזה לא נועד להיות.

"קירארה." נאנח הסמוראי בייאוש.

"אז כאן אתה נמצא?" נשמע קול, קיוזו פקח את עיניו והבחין בגרוביי העומד מולו, ידיו מונחות על מותניו ועל שפתיו פרוס חיוך גדול ורחב.

האם הוא שמע אותו?

"מה רצית?" שאל קיוזו בקולו השקט הרגיל.

"קאמביי ביקש לקרוא לך, הוא מכנס אספה ורוצה שכולם יהיו נוכחים." השיב גורביי.

השניים החלו ללכת חזרה לכיוון הבקתה, גורביי נעץ מבט בוחן בפניו של קיוזו, ברור היה שמשהו עבר עליו, "אתה יודע, רגשות הם לא חטא. אפילו לא בשביל סמוראי.". החל לומר, כקורא את מחשבותיו של קיוזו. "זה רק מוכיח שאתה אנושי, אבל מחשבות רבות מידי בנושא עלולות לשגע כל אחד." אמר לבסוף שולח מבט קצר אל חברו, אך לא נראה היה שקיוזו התייחס למילה ממה שאמר.

לאחר שהתאספו כל שבעת הסמוראים יחדיו העלה קאמביי את נושא האספה, "נקבע שנישאר כאן עד תום עבודות השיקום של הכפר."

החל לומר, "אך נראה שאין עוד צורך בכך ולכן, מחרתיים אנחנו  עוזבים את כפר קאנה.".

ההמשך יבוא ...

טוב זהו בנתיים , מקווה שאהבתם

שלכם...