לילה טוב לכולם! (או לשניים שלושה אנשים שעדיין קוראים אצלי) האמת היא שתכננתי להעלות את הפרק הבא של הפאן פיק על קיוזו וקירארה די מזמן אבל בגלל לחץ בחיי האישיים וכן, גם דיכאון.. שוב. זה עדיין לא קרה. הפרקים עצמם כבר כתובים. הבעיה היא שקצת קשה לי לתמצת את הפרקים הקודמים. יכולתי פשוט להעלות את הפרק אבל עבר הרבה זמן ותקציר רק נראה לי הוגן. בכל מקרה, הפעם אני באמת מקווה להעלות את הפרקים בימים הקרובים.

 

מצטערת שזה קצר ובתקווה שהפוסט הבא יגיע בקרוב....

טוב, זהו בנתיים 

שלכם...

שלכם... 

כך, ממש כמו שאומרת הכותרת אני מתחילה לגלות את עצמי מחדש.

את אומץ הלב שאף פעם לא היה לי , את הרצון להצליח ולהתקדם בחיים. אבל מעל הכל אני מתמודד עם הפחד הכי גדול שיש לי כרגע וזה, אנשים.

כן, זה נשמע ממש דבילי, אבל נכון לגמרי.  אין לי מושג ממה הפחד הזה כנראה שהוא  נובע מהצקות והשפלות שחוויתי כנערה ע"י תלמידים בבית הספר.

ואפשר לומר שלא ממש שתפתי אף אחד והייתי תקועה בעולם משלי והנה עכשיו בגילי אני מפחדת אפילו לעמוד מול מוכרת בקיוסק ולקנות מסטיק.

עם הזמן הפחד שלי  התחיל להעלם אבל עדיין הוא קיים , מתון יותר אבל קיים.

זה ממש מביך שאני צריכה לכתוב את זה אבל אומרים לי הרבה שלהודות בבעיה היא דרך התמודדות מועילה יותר מלהתכחש לה.

אז, נעים מאוד אני היא- האישה שהיא גם כך וגם קצת אחרת.. בת 25 ומפחדת מאנשים.

טוב , זה סוף הפוסט להיום.

פתטי אה...

היי,מה קורה?

אני יודעת שלא יצא לי לפרסם הרבה זמן אבל מה לעשות שיש לי חמישה בלוגים ומעט זמן וכוח לפרסם בהם.

כרגע אני עובדת על שלושה סיפורים, אחד בבלוג היאוי שלי שעד עכשיו אני תקועה על פרק כפול בשבילו.

אחד בבלוג ה'רגיל' שלי על הסיפור  'מבצר האור'  והשלישי הוא סיפור משותף שנכתב עם  ayano_chi  הנהדרת.

למען האמת אני לא  מתכוונת לסגור אף אחד מהחמישה שלי אבל אני עדיין לא יודעת מה לעשות.

כרגע אני מנסה לעבוד על הפרק הכפול בשביל בלוג היאוי שלי כך שאני מתנצלת מראש אם אעדכן פחות בבלוג הזה, למרות שהמשיך להגיב ולקרא בבלוגים שלכם.

לפני סיום הייתי רוצה להמליץ לכם על פורום חדש ומגניב שיש בו הכל: כתיבה, קריאה , סדרות טלווזיה וכל מה שעולה על דעתכם!!!

 http://bigapplesite.info/writing

כנסו בהמוניכם, יש למה לצפות !!!!

ולסיום זה לא כל כך קשור אבל השיר הזה לא יוצא לי מהראש ביומיים אחרונים :

כן, השיר בקוראנית.

 אני יודעת... מה לי ולקוראנית?, לא הרבה פשוט התאהבתי בו.

וובכן, זה הכול בנתיים.

                       עד הפעם הבאה...