היי, סורי שלקח הרבה זמן אבל הנה עלה עוד פרק בפאן פיק שלי, תהנו....

 

פרק יא'

 

 

 

לאחר שהתאספו כל שבעת הסמוראים יחדיו, העלה קאמביי, את נושא האספה. "נקבע שנישאר כאן עד תום עבודות השיקום של הכפר." החל לומר

, "אך נראה שאין עוד צורך בכך. ולכן , אנחנו עוזבים את כפר קאנה. מחרתיים.".

"היי קאמביי, לא נראה לך שזה קצת פזיז?" התפרץ קיקצ'יו.

"מה כוונתך?" התעניין קאמביי.

"לא עבר הרבה זמן מאז הכפר הזה הותקף, לא חשבת שכשנלך יהיה קל יותר להשמיד אותו?" הסביר קיקצ'יו.

"יש בזה משהו." הודה הייאצ'י.

"אני מסכים עם קיקצ'יו." הוסיף גורביי.

שיצ'ירוג'יו שלח מבט שואל אל קאמביי, "מה אתה מתכוון לעשות?".

"אני מניח שאתם צודקים," השיב. "אבל מצד שני, זקוקים לנו במקום אחר.".

"אז למה לא תשאיר אדם אחד או שניים מאחור?" הציע הייאצ'י.

"אבל את מי?" החל קאמביי, "אני זקוק לכישוריו של כל אחד מכם במלחמה הקרבה, מלבד זאת, לא נראה לי שיש ביניכם מישהו אשר היה רוצה

 להישאר כאן, או שאני טועה?" איש לא ענה.

"מה אתה חושב על כך, הייאצ'י?" שאל קאמביי, בעודו מחייך חיוך מריר.

"אני אסכים עם כל החלטה שלך, אדוני." השיב בהכנעה.

"ואתה גורביי?" פנה אליו הסמוראי המבוגר.

"אני מסכים עם הייאצ'י, כל מה שתחליט יהיה בסדר מבחינתי." סיכם גם גורביי.

"וקיקצ'יו?".

"נראה לך שאני אשאר כאן ואשאיר את הלחימה הרצינית לחבורה של סמוראים זקנים וחלודים!"  התפרץ.

"לא. לא חשבתי ככה." השיב קאמביי בטון מבודח, ולאחר מכן הפנה את מבטו אל קיוזו, אשר נשען על קיר לא רחוק מהם, ולא אמר מילה אחת במשך

 כל אותו הזמן. "אני מניח שאין טעם לשאול אותך, או שכן?".

"לא. אני לא נשאר." השיב קצרות, ידיו שלובות זו בזו.

"לא חשבתי כך." נאנח הסמוראי המבוגר, בעודו מחייך אל עבר שיצ'ירוג'יו, אשר ישב לידו. "גם אותך אין טעם לשאול, נכון?". שיצ'ירוג'יו חייך ומשך בכתפיו. "אם כך," נאנח קאמביי, היה רק אדם אחד שאותו הוא לא שאל, אם כי הוא כבר ניחש מה תהיה תשובתו.

"קצ'שירו." קרא, פונה אל קצה החדר, שם ישב לו הנער ירוק העיניים. הוא לא השתתף באספה, אך הובא לשם כדי לוודא שלא יגרמו בעיות כאלו ואחרות.

"גש הנה." ביקש קאמביי.

הנער ניגש אל המעגל, יושב על ברכיו וראשו מורכן כאות כבוד, "קראת לי, אדוני?".

"אנחנו שוקלים להשאיר מאחור מישהו כדי שישמור על כפר קאנה בהיעדרנו, האם תרצה לקחת על עצמך את המשימה?".

"להישאר לבדי ולשמור על הכפר?" השתומם קצ'שירו, זאת הייתה בדיוק ההזדמנות לה הוא חיכה, ההזדמנות המושלמת שלו לנצח את קיוזו, ולזכות בקירארה. "מובן שכן, אם אתה מחליט כך, אדוני.". "אם כך סוכם. כשנעזוב קצ'שירו יישאר מאחור ויגן על כפר קאנה, עד שובנו." קבע.

"תודה רבה לך סנסיי, לא אאכזב אותך." קרא קצ'שירו, כמעט ויוצא מגדרו מרוב שמחה, סוף – סוף הוא ינצח את הסמוראי הקר והמתנשא.

קיוזו הביט במתרחש נאנח, ומבלי לומר דבר נוסף ניגש אל דלת הכניסה ועזב את המקום, "קיוזו?" קרא אחריו הייאצ'י, בעוד גורביי קם ממקומו במטרה ללכת אחריו.

"תן לו ללכת." נשמע קול מאחוריו.

"אדון קאמביי." התפלא גורביי.

"עדיף כך." סיכם קאמביי, קם ממקומו וניגש אל החדר השני. 

 

 

 קיוזו ישב לבדו ביער, עדיין מתקשה לקבל את הבשורה ההיא 'קצ'שירו יישאר מאחור כדי להגן על הכפר' כך קבע קאמביי.

 'להגן על הכפר, חה. זאת בהחלט הייתה בדיחה טובה' הוא בקושי מסוגל להגן על עצמו. הרי ברור היה שלא אכפת לו אם מישהו נוסף ימות. הדבר היחיד שעניין אותו, הייתה העובדה שכך הוא יוכל  להיות קרוב אל קירארה .

'פרחח ארור' הוא היה כולו מדושן עונג, כמעט שהתעלף מרוב שמחה כשהודיע לו קאמביי שהוא נשאר בכפר. קיוזו נאנח, כועס על עצמו על שהלך מבלי להגיד דבר, אם כי מה שהתחשק לו יותר מכול היה לערוף את ראשו של קצ'שירו. הוא מעולם לא חשב שדבר כזה עלול לקרות לו, הממזר הקטן, באמת הצליח להזיז אותו הצידה. איך לעזאזל יכול היה להרשות זאת, 'אין מצב, שהממזר הזה, יישאר לבד עם קירארה שלי.' חשב בליבו. לפתע עצר, מעכל את דבריו, 'קירארה שלו?' איזו מן מחשבה מוזרה עברה בראשו. נראה שגורביי צדק.

קיוזו הרגיש שהוא הולך ומשתגע, מחשבות רבות פרצו אל תוך מוחו מנפצות את חומת ההיגיון שלו. לא משנה כמה ניסה לחשוב על משהו אחר, מחשבותיו תמיד היו חוזרות רק לנושא אחד – קירארה.

היה עליו לעשות משהו, לפני שישתגע לחלוטין, נראה שלעזוב את הכפר היה הפתרון היחיד.

"קיוזו." נשמע לפתע קול,  הוא היה מוכר מאוד, ומשום מה גרם לעצביו של  הסמוראי לרעוד בכל פעם ששמע אותו. קיוזו שלח מבט חודר אל דמותו של קצ'שירו, אשר החל מתקרב עליו אט – אט. "אני רוצה לדבר איתך.".

הסמוראי הבלונדיני, החל שולף את אחת הקטאנות שלו, מכוון אותה אל הנער, "אתה רוצה למות?" שאל בקול קר ואכזרי, יותר מבעבר. עיניו האדומות ננעצו בנער ירוק השיער שמולו, מאיימות ומפחידות.

"הרוג אותי, אם תרצה." השיב לו קצ'שירו, לא נראה שממש פחד, "אבל זה לא ישנה דבר.".

 

 

 

 

 

לא רחוק משם עמדו שיצ'ירוג'יו וגורביי, אשר יצאו גם הם בעקבות קצ'שירו וקיוזו. והביטו במתרחש בדאגה, "אני חייב לעצור אותו." החל שיצ'ירוג'יו, כשהרגיש את ידו של גורביי על כתפיו.

"חכה רגע." אמר הסמוראי החביב.

"גורביי סאן?" שאל שיצ'ירוג'יו באי אמון. גורביי, היה האדם האחרון ממנו הוא ציפה להיעצר.

"אל תתערב." השיב גורביי.

"מה זאת אומרת, 'אל תתערב'?" התפלא, "אתה רוצה שהוא יהרוג את הילד?".

"זה לא יקרה.".

"מה?" נדהם שיצ'ירוג'יו.

"בטח בי 'מומוטארו', לא יקרה כלום לילד." אמר גורביי בעודו מחייך, שיצ'ירוג'יו נאנח.

"בסדר, אבל בשנייה שנראה לי כי המצב יוצא משליטה, אני נכנס." אמר.

"אני אחרייך." חייך גורביי בשנית.

 

 

 

 

 

קצ'שירו, לקח צעד אחד לאחור, לא היה בכוונתו לסגת, זאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלו להתעמת עם קיוזו. והוא לא יוותר עליה, לא חשוב מה יהיו התוצאות, "אני מתנצל על כל הדברים שעשיתי ואמרתי בעבר," החל בולע את רוקו,  "אבל זאת האמת, קירארה בחרה בי.".

"סיימת?" שאל קיוזו, חרבו עדיין מכוונת אל הנער.

"עדיין לא, כמו שכבר אמרתי לך בעבר, קירארה הייתה שלי.".

"זה לא מענייני." השיב הסמוראי, ידו כבר החלה לרעוד מרוב כעס.

"אולי לא, אבל בכל זאת יש משהו שרציתי שתדע. כאשר אמרתי שהיא הייתה שלי, התכוונתי במלאו מובן המילה..." לקח נשימה ארוכה, הצעד הבא שלו לא היה קל, אבל הוא לא ייסוג עכשיו, יהיה מה שיהיה.

"קירארה, התמסרה לי בכל גופה ונשמתה.".

"מה?! " הסמוראי הבלונדיני, חש שהוא כבר לא יכול לשלוט בכעסו, ידו לפטה חזק יותר את ניצב חרבו.

קצ'שירו חשב שאולי עליו להפסיק כאן, אבל משהו בתוכו מנע זאת ממנו. הוא רצה לראות את קיוזו מושפל לגמרי, גם אם זה אומר שחייו שלו בסכנה, "ממש כמו ששמעת, קירארה, התמסרה לי לחלוטין. לא רק ליבה היה שלי, אלא גם גופה." אמר לבסוף, מוכן לגרוע מכול.

אך קיוזו לא אמר או עשה דבר, רק ישב במקומו. גופו הפך לאבן ופניו לבנות היו כסיד, מנסה לעכל  את מה שהרגע סיפר לו קצ'שירו.  הוא הרגיש כאילו חרב ננעצה בבשרו, והכאב היה בלתי נסבל, אפילו עבורו.

 

 

 

 

 

 שיצ'ירוג'יו שלא היה רחוק משם בהרבה ושמע את דבריו קפא גם הוא בתדהמה, "מה הוא הרגע אמר?".

 "אני לא מאמין, איך הוא מעז!" נהם  גורביי, זאת הייתה הפעם הראשונה ששיצ'ירוג'יו ראה אותו כל כך כועס. "איך הוא מעז לשקר בצורה כזאת, ולהכפיש את שמה הטוב של הילדונת, רק בגלל רגשי הנחיתות הטיפשיים שלו." קרא בזעם, מניח יד אחת על נדן חרבו.

"הוא עוד ישמע ממני.".

 

 

 

 

ההמשך יבוא ...

 

 

 

טוב זהו בנתיים , מקווה שאהבתם

 

 

 

שלכם...

 

      

פרק י'

 בבקתת הסמוראים סיפר שיצ'ירוג'יו לחבריו את מה שקרה, "קיוזו תקף את קצ'שירו?" שאל גורביי.

"חבל שלא ניקז את ראשו של הפרחח הזה." נאנח הייאצ'י.

"הייאצ'י סאן." נדהמו השניים.

"איך אתה יכול לדבר ככה?" גער בו שיצ'ירוג'יו.

"חשבתי שאתה מחבב את הילד?" הוסיף גורביי.

"אני לא אומר שלא חבבתי אותו, למעשה אני עדיין מחבב אותו." השיב הייאצ'י.

"אבל קשה לי להאמין שהוא היה כזה כפוי טובה, או ששכחת שהוא ניסה להרוג אותך." פנה אל גורביי בטון עוקצני, "דווקא אותך, זה שבעבר הציל את חייו.".

"לא, לא שכחתי. אבל זה גם לא אומר שאני מסמן אותו על כך, כמו ששיצ'ירוג'יו אמר בעבר 'לכל אדם יש סיבות למעשיו', אנחנו צריכים להקשיב לו קודם ולשפוט אותו אחר כך.".

"כנראה שאתם צודקים, אם כי לא נראה לי שדבר יכול לפצות על בגידה שכזאת, אילו מן סיבות היו לו בדיוק, כעס, שנאה?".

"הייתי אומר שמדובר דווקא בקנאה." חייך גורביי.

"קנאה. קנאה במה?" ניסה הייאצ'י להבין.

"יותר נכון יהיה לומר במי." תיקן אותו גורביי.

"אתה שוב דוחף את האף גורביי סאן." גער בו שיצ'ירוג'יו.

"אני בסך הכול עניתי לשאלה פשוטה." השיב גורביי בחיוך ליצני.

"כן, רק שתמיד אתה עונה על מה שלא צריך." נאנח שיצ'ירוג'יו, בעוד הייאצ'י החל מגחך, וגורביי חייך מושך בכתפיו.

 השמש כבר החלה לשקוע כאשר טיילה קירארה ביער ראשה היה בעננים. מנסה בכל כוחה לשכוח את המחזה שהתגלה לפניה מוקדם יותר היום, פניו המפוחדות של קצ'שירו, אשר חרב הייתה צמודה לגרונו, חרבו של קיוזו. צמרמרות עלתה בגבה כאשר נזכרה בקולו, כה אפל ומפחיד, עיניו נעוצות בה.

"ליידי קירארה." נשמע קול מאחוריה, הנערה הסתובבה לאחור בבהלה לשמע הקול, "קצ'שירו סאן.".

"רציתי להתנצל." אמר הנער מתקדם לכיוונה, "על מה שקרה מקודם." הוא סיים את דבריו, שולח מבט רך בנערה ההמומה שמולו.

על מה הוא מתנצל, הרי הוא היה זה שהצמידו לו חרב לגרון, "אין לך על מה להתנצל." השיבה קירארה משתדלת בכל כוחה לחייך.

"אני מניח שזאת אשמתי." החל קצ'שירו, "אני הוא זה שהתחיל עם קיוזו, אבל." הוא עצר לרגע שוקל בדבריו, "זה כל כך הרתיח אותי, איך שהוא דיבר אליך הבוקר. עד שהרגשתי שחובתי היא לומר לו שהוא טועה." אמר לבסוף.

"למה עשית דבר כזה?" התפלאה הנערה.

"אמרתי לך בעבר," השיב, אוחז רכות בידה, "אכפת לי ממך מאוד. ואני לא מוכן שמישהו יפגע בך, במיוחד לא קיוזו." קצ'שירו נאנח קלות עדיין אוחז בידה כששאל, "תצטרפי אלי?".

"אני..." החלה קירארה לומר, היא הייתה נבוכה ומבולבלת ולא ידעה מה לעשות.

"אני מבטיח לך שלא תתחרטי." המשיך הנער, שהוא עומד ממש מולה שפתיו רפרפו קרוב אל שלה, עומדות לנשק לה.

"קירארה." נשמע לפתע קול מאחריה, הוא היה קר כרוח הנושבת על פניה וחדר אל ליבה, כואב יותר מכל חרב. קירארה קפאה על מקומה, היא לא הייתה צריכה להסתובב כדי לדעת מי זה היה, אבל למרות זאת לא יכלה להימנע מכך. מתעלמת לרגע מקצ'שירו, אשר עמד מולה. הסתובבה הנערה לאחור מבחינה בדמותו הגבוהה של גבר אשר עמד שם בין הצללים, שערו הבלונדיני ריחף קלות ברוח ועיניו האדמדמות ננעצו בנערה המאובנת שמולו, ובבן לווייתה ומבטו רחוק היה מלהיות מאושר.

"אתה." קרא קצ'שירו בעלבון, זכר לתקרית הקטנה שארעה קודם לכן.

"קיוזו." לחשה קירארה ההמומה, מרכינה את ראשה מתחמקת בכל דרך אפשרית ממבטן החודר של עיניו, פחד החל ממלא את ליבה 'מה יהיה עכשיו?'.

"מה אתה רוצה?" נשמע לפתע קולו של קצ'שירו.

קיוזו לא התייחס אליו, מתקדם לעברה של קירארה, "בואי." אמר בשקט. מעביר מבטו מהנערה המופתעת, אל הנער שעמד מאחוריה, מכווץ את ידו בכעס.

קצ'שירו לא יכול היה לשתוק, "לא גרמת מספיק נזק עד עכשיו?" שאל הנער. לא טורח להסתיר את הבוז בקולו, עומד לצידה של קירארה.

"איתך, אף אחד לא דיבר." השיב קיוזו.

"את זה אנחנו עוד נראה." החל הנער שולף את חרבו.

"קצ'שירו סאן, בבקשה." מהרה הנערה להתערב חוצצת בניהם, 'איך לכל הרוחות הגענו למצב הזה?' חשבה בליבה.

"ליידי קירארה!" התרגז קצ'שירו, לא ייתכן שהיא תמיד עומדת באמצע, "זוזי הצידה." ציווה, אך היא נעמדה במקומה. קודם יהיה עליהם לחתוך אותה לפני שיפגעו אחד בשני.

"תלמד לאחוז בחרב לפני שאת שולף אותה." העיר קיוזו כבדרך אגב, נעמד עם גבו אליהם.

"דון קיוזו?" שאלה קירארה, תוהה לאן רצה שתבוא איתו ולמה.

"תשכחי מזה." אמר בעוד החל ללכת.

"אתה חתיכת..." סינן קצ'שירו בין שיניו, הכעס השתלט על כל עצב בגופו. "פחדן." הוא קרא אל הסמוראי המתרחק. שולח מבט מלא כעס אל הנערה שמולו, אם קירארה לא הייתה מתערבת הוא כבר היה מטפל בעניין.

"אמרתי לך לזוז לי מהדרך." צעק בעודו דוחף את הנערה בכול כוחו, זאת נפלה אל האדמה, פנייה וגופה התכסו בוץ, בעודה מרימה את ראשה שולחת מבט המום בקצ'שירו.

"בבקשה תסלחי לי." החל קצ'שירו ממהר אליה ומושיט לה את ידו.

"אני יכולה לבד, תודה." השיבה הנערה בקול גאה והתרוממה מהאדמה, מנערת את הבוץ מפניה ושערה.

"אני באמת מצטער, אני לא יודע מה קרה לי." התנצל הנער, עיניו מלאות חרטה.

"זאת אשמתי." שמע אותה אומרת.

"ליידי קירארה?" נדהם קצ'שירו.

"לא הייתי צריכה להתערב." המשיכה הנערה דמעה אחת זלגה מעיניה, "היה טוב יותר לו... לו הייתם הורגים אחד את השני." אמרה לבסוף בעוד היא פרוצת בריצה. 'לכל מקום', חשבה בליבה, 'לכל מקום רק לא להישאר כאן.'.

"ליידי קירארה, חכי." קרא אחריה קצ'שירו.

לא רחוק משם, בין העצים עמד לו קיוזו, צופה במתרחש. ידיו לצידי גופו ופניו קרות וחסרות הבעה כרגיל, בעודו נשען על אחד העצים.

"אתה לא מתכוון להתערב?" נשמע קול מאחריו.

קיוזו שלח מבטו לאחור הוא זיהה את הדובר. היה זה גורביי, אך לשם שינוי הפעם הוא לא חייך, אלא היה רציני לגמרי, שולח מבט בוחן אל חברו.

"זה לא ענייני." השיב קיוזו בקול קריר, המרמז לגרוביי שהוא דוחף את אפו לעניין שלא קושר אליו והחל הולך משם.

"היא הגנה עליך, אתה יודע." המשיך גורביי.

"כבר אמרתי לך, זה לא ענייני.".

"כן, בטח." חייך גורביי חיוך מריר, בעודו צופה בחברו העקשן נעלם אל תוך החשכה.

קירארה כמעט שנפלה בעודה רצה הרחק מהמקום בו היה קצ'שירו, היא לא הייתה בטוחה לאן עליה ללכת ולא רצתה שסבתה תראה אותה במצב הזה. בדיוק אז הבחינה בסנאי, אשר חזרה מהשדות. "קירארה?" התפלאה סנאי בראותה את חברתה הרצה לעברה וכולה מכוסה בוץ, "מה קרה לך?" .

"מעדתי על אבן ונפלתי." שיקרה הנערה. סנאי מזמינה את חברתה אליה הביתה, לאחר שהתנקתה מהבוץ והחליפה את בגדיה, ישבו השתיים ושוחחו.

"אז את רוצה לספר לי מה באמת קרה?" שאלה סנאי בקול דואג.

"כבר אמרתי לך, שמעדתי ונפלתי.".

"קירארה זאת אני. ממני את לא חייבת להסתיר כלום.".

"מה כל כך לא אמין בזה שמעדתי ונפלתי?" התעקשה הנערה.

"שפגשתי אותך רצת במהירות כה רבה, עד שחשבתי שתתנגשי בי, נראה היה כאילו שד רודף אחריך.".

"אני באמת בסדר.".

"זה קשור אליו, אל האיש הזה שאת מעוניינת בו." שאלה סנאי בסקרנות.

"לא, ממש לא." קראה קירארה, קמה ממקומה כאילו נשך אותה נחש, "לקיוזו לא היה שום קשר לזה." אמרה לבסוף, נושכת את שפתיה.

"קיוזו?" נדהמה סנאי, היא אומנם ידעה שחברתה מעוניינת באחד הסמוראים והיו לה השערות  בקשר לעניין, אבל זאת בהחלט הייתה הפתעה בשבילה. "זה הגבר שמוצא חן בעיניך?".

"כן." השיבה קירארה, מרכינה את ראשה אל הספל שלה.

"אני מבינה." חייכה  סנאי, "אם לאדון קיוזו לא היה שום קשר למה שקרה לך, אז למי כן היה, על מי את מנסה להגן ילדה?".

"אני לא  מנסה להגן על אף אחד באמת.".

סנאי הבינה שלא תוכל להוציא ממנה דבר והחליטה לשנות את הנושא, "ומה את הולכת  לעשות עכשיו?" שאלה מחייכת ברוך.

"בקשר למה?".

"בקשר לגבר ההוא, קיוזו.".

"מה אני כבר יכולה לעשות סנאי?".

"אני מניחה שלא הרבה, אבל את גם לא צריכה להרים ידיים, לא אמרת שתצטרפי אליהם כשיעזבו?".

"כבר בקשתי את ראשותו של האדון קאמביי, כדי להצטרף אליהם, אבל הוא סרב." ענתה קירארה.

"ומה בקשר לאחרים, דון הייאצ'י או דון גורביי למשל?", "ריקיצ'י סאן, מאוד מחבב אותם ובוטח בהם בעיניים עצומות.".

"לא, איש מהם לא אמר דבר להגנתי, למעשה נראה היה כאילו כולם הסכימו איתו." אמרה הנערה באכזבה.

"ואף אחד לא אמר דבר?".

"למעשה מישהו אמר." החל קירארה.

"באמת?" התעניינה חברתה.

"היה מישהו שדיבר והוא... הוא ביקש ממני, יותר נכון פקד עלי להישאר פה, בכפר בטענה ש..." היא עצרה לרגע, לוקחת נשימה אחת ארוכה, דמעה אחת נצצה בזוית עיניה, "בטענה שאני רק אפריע להם." אמרה לבסוף.

"אוי, מי יכול היה לומר דבר נוראי שכזה?" התפלאה סנאי.

"זה. זה היה, קיוזו." השיבה קירארה, בעוד הדמעה החלה זולגת על לחיה.

"קירארה אני מצטערת." אמר סנאי, בעודה מניחה יד אחת על ידה של חברתה. היא רצתה לעשות יותר עבורה, הרי רק בזכות קירארה היא חזרה לחיק בעלה. ורק בזכות האומץ שלה לעזוב את הכפר וללכת אל העיר, במטרה לחפש להם מגנים, הכפר שלהם ניצל.

"אין לך על מה להצטער סנאי, זה פשוט לא נועד לקרות." השיבה קירארה בעצב.

בבקתת הסמוראים ישב לו קצ'שירו לבד בחדרו, חושב על קירארה. איך הוא יכול היה להיות כל כך טיפש. אחרי כל מה שעשה כדי להתקרב אליה, הוא הרס הכול בהתקפת קנאה טיפשית. זה נהיה יותר ויותר קשה עבורו לשלוט בכעסו, לא משנה כמה הוא ניסה זאת.

רק המחשבה על קיוזו כל כך קרוב אל קירארה, קירארה שלו, הוציאה אותו מדעתו. מדוע מכל האנשים בעולם, היא הייתה חייבת לבחור דווקא בקיוזו?

קצ'שירו לא היה פחדן, אבל למרות גאוותו, הוא גם היה מספיק חכם כדי להבין שעשה טעות בניסיון לתקוף את קיוזו ישירות, וידע היטיב שאם קאמביי לא היה מגיע מוקדם יותר היום, הוא כבר היה מת. אבל בלי שום קשר לכך, הוא עדיין התקשה להבין מה היא מצאה בקיוזו, טיפוס כל כך קר ואדיש, שלא אכפת לו מאף אחד ומשום דבר, כל מה שידע היה לשלוף את חרבו ולתקוף. הוא אומנם היה לוחם טוב ומיומן, על כך לא היה וויכוח. פעמים רבות רצה קצ'שירו להיות לוחם גדול כמותו, אבל כנאמר הוא לא היה אחד שאכפת לו ממשהו אחר חוץ מקרבות, מלבד זאת, עד לא מזמן היה קיוזו שומר הראש של אמארו – מנהיג הסוחרים שרוצה  במותם.

איך אפשר להתאהב באדם כזה? מה הוא אמר, מה הוא עשה, שקירארה הופנטה ממנו לחלוטין. קצ'שירו נאנח, עליו ללכת ולהתנצל בפניה, אם הוא רוצה לראותה שוב.

לפתע הבחין בדמותו של שיצ'ירוג'יו הנעמד בפתח הדלת. "מה העניין?" שאל הנער, ולא בעניין רב כל כך.

"אדון קאמביי, ביקש לראות אותך." השיב שיצ'ירוג'יו, בנימת טון דומה ונעלם ממש כמו שבא.

קיוזו ישב ביער לבדו, עיניו עצומות והוא נשען על אחד העצים בניסיון לנמנם קצת. בעיניי רוחו הופיעה דמותה של קירארה. הוא נזכר בלילה בו חשבה שמת, עיניה החומות היו נעוצות בו במבט מפוחד ומודאג, כל כך קרובה היא הייתה, עד שגופו החל בוגד בו והוא רעד, רעב לקרבתה. זכרון פניה היפות לא מש מזיכרונו והפריע לו עד מאוד. הוא העביר יד אחת על שפתיו בניסיון למחוק את טעמן המתוק של שפתיה. 'למה, למה לעזאזל הוא לא מפסיק לחשוב עליה?' מהרגע בו פקח את עיניו ועד הרגע בו נרדם שוב, הדבר היחיד שצץ במחשבותיו הייתה קירארה.

"אתמול בלילה היא הייתה שלי." נשמע אז קולו של קצ'שירו, אבל האם הוא דיבר אמת, או שניסה להתגרות בו בכוונה?

הערב, כשהגיע אל המקום בו עמדו קירארה וקצ'שירו, באמת נראה שהשניים קרובים, מאוד למעשה. לו לא היה עוצר אותם סביר להניח כי קצ'שירו היה מנשק אותה.

רק המחשבה הזאת הסעירה את רוחו עד מאוד, וגרמה לו לרצות לחסל את הנער, 'אבל מצד שני, נראה שמתפתח ביניהם משהו. אז למה לעצור את זה, למה להפריע...' עלתה המחשבה במוחו.

קיוזו  כמעט והשתגע, לא מאמין שהוא באמת חשב על דבר כזה. ההיגיון שלו אמר שזה יהיה הדבר הטוב ביותר עבור כולם.

"היא הגנה עלייך, אתה יודע." שמע את קולו גורביי אומר.

קיוזו נאנח, הוא מעולם לא חיבב אף אחד מהסמוראים האחרים, הסיבה היחידה בגללה הצטרף אליהם הייתה העסקה שעשה עם קאמביי.

קיוזו יעזור לקאמביי וחבריו לחסל את השודדים, ולאחר שקרב יסתיים, קאמביי וקיוזו ימשיכו את הקרב הקטן שלהם שנקטע בעבר. אבל מאז פגש בכוהנת המים הצעירה של כפר קאנה, הוא לא היה מסוגל לחשוב על משהו אחר מלבדה.

עיניה הגדולות החומות הביטו בו תמיד במבט כה חושש, כה מהורהר, שריכך את ליבו וגרם לו לרצות ולהיות קרוב אליה ככל האפשר.

אבל משהו עצר בעדו, הוא ידע שזה בלתי  אפשרי, הוא הבין זאת עוד הרבה לפני שהיה מסוגל להודות כי הוא מרגיש משהו כלפי הנערה הזאת, הוא ידע שזה לא נועד להיות.

"קירארה." נאנח הסמוראי בייאוש.

"אז כאן אתה נמצא?" נשמע קול, קיוזו פקח את עיניו והבחין בגרוביי העומד מולו, ידיו מונחות על מותניו ועל שפתיו פרוס חיוך גדול ורחב.

האם הוא שמע אותו?

"מה רצית?" שאל קיוזו בקולו השקט הרגיל.

"קאמביי ביקש לקרוא לך, הוא מכנס אספה ורוצה שכולם יהיו נוכחים." השיב גורביי.

השניים החלו ללכת חזרה לכיוון הבקתה, גורביי נעץ מבט בוחן בפניו של קיוזו, ברור היה שמשהו עבר עליו, "אתה יודע, רגשות הם לא חטא. אפילו לא בשביל סמוראי.". החל לומר, כקורא את מחשבותיו של קיוזו. "זה רק מוכיח שאתה אנושי, אבל מחשבות רבות מידי בנושא עלולות לשגע כל אחד." אמר לבסוף שולח מבט קצר אל חברו, אך לא נראה היה שקיוזו התייחס למילה ממה שאמר.

לאחר שהתאספו כל שבעת הסמוראים יחדיו העלה קאמביי את נושא האספה, "נקבע שנישאר כאן עד תום עבודות השיקום של הכפר."

החל לומר, "אך נראה שאין עוד צורך בכך ולכן, מחרתיים אנחנו  עוזבים את כפר קאנה.".

ההמשך יבוא ...

טוב זהו בנתיים , מקווה שאהבתם

שלכם...