החיים זה לא פיקניק

חוץ. שעת צהריים מוקדמת. שעה וחצי לפני מועד סגירת הבנקים. אנג'י ממהרת בנחת לסניף. השומר בכניסה בדיוק נכנס פנימה. אנג'י נכנסת גם היא ומנסה להסב את תשומת לבו לתיק שלה. השומר כאילו דווקא מסתכל בדיוק לכיוון השני. אנג'י רצה אחריו, מנופפת בידה הפנויה ומצביעה על התיק. השומר עושה תנועה של "יאללה, כנסי כבר". אנג'י נפגעת מכך שהתיק שלה לא חשוד מספיק כדי להצדיק מישוש.

אנג'י עולה לקומה הראשונה ודבר ראשון לוקחת מספר מהמכונה. המספר שעלה בגורל הוא 25-D. אנג'י ניגשת לאגף אחר בבנק ומשוחחת כמה דקות עם האחראית. לאחר שהעניינים הוסדרו היא ניגשת בחזרה לעמדות הקופה. המספר שעל הצג מראה שעכשיו מקבל שירות מספר 24-D. אנג'י מאושרת. כזה תזמון לא קורה כל יום. תאכל אבק, מרפי! כש-24-D מסיים ומפנה את מקומו, עוד לפני שהמספר שעל הצג מתחלף, ניגשת לעמדה אישה כבת 55.

סליחה, איזה מספר יש לך?

 26-D.

אז אני קודם. אני 25-D.

אבל את הגעת רק עכשיו.

לא אני לא.

לא היית פה קודם.

לא נכון. הנה, תראי (מושיטה את הפתק). 25-D. אני לפנייך.

אבל את לא היית כאן. לא ראיתי אותך. הגעת רק עכשיו.

אז איך יש לי מספר לפנייך? אם לא הייתי מגיעה לפנייך לא הייתי יכולה לקבל אותו, נכון?

אישה כבת 55 נראית מבולבלת, מתוסכלת ולא מרוצה, ומפנה בלית ברירה את העמדה. אנג'י מברכת בלבה את השירות הממוחשב שלא כופה על אנשים לעמוד בלי תזוזה בתור או לחלופין/חילופין (לא זוכרת מה קיטי מעדיפה) להציק לאנשים: "אני לפניך, טוב? אני קופץ רגע לשירותים".