דקוטה פנינג

ההוא שהיה לי שנתיים וחצי לפני שנה ומשהו לא היה משהו. אִין פַאקט, הוא לא היה משהו בכלל. קצת גבוה. טיפה מלא, עיניים ירוקות. סנטר מרובע עם חריץ מצחיק כזה. לחיים ורודות. סוג של בייבי פייס. ילד טוב. טיפה טוב מדי. מאלה שבא לך לקלקל אותם ולטלטל אותם ולזעזע להם את העולם אבל לא היה יותר מדי מה. כי הוא היה ילד טוב אבל אף פעם לא דתי. אף פעם לא שמרן. אף פעם לא באמת מרובע. הוא לא עשה סמים ולא עשה צרות ולא עשה שטויות אבל הוא ידע לאן ללכת[1] ולאן לצאת[2] ומאיפה להיכנס[3] וכמה ומתי ומה לאכול[4]. וגם מה לשתות[5] ואיך לרקוד[6], כשהיה לי מצב רוח באמת חופשי ומשוגע. כי הוא ידע שאני כזאת והוא ידע שאני תמיד אבל הוא בעיקר ידע שאני אף פעם. כופרת בעיקר כי הייתי ילדה. ילדה רעה מבית טוב ותמיד ילדה. הוא פגש אותי על הים בשמלת מיני יפה ואדומה שהזכירה לי פיצריות באיטליה והיה לי אור והיינו עם מורן. ואלון ויובל ונרגילה בטעם מלון ובננה ואולי גם לונג איילנד אחד שהיה מגעיל נורא.

הוא היה קצת חכם וקצת מטומטם. ובעיקר היה בטוח שהוא כבר ראה ומכיר ויודע מה זה העולם. וכשהלכנו על הטיילת ואותו המוכר באותה השיטה ניסה לשכנע אותו לקנות לי פרח, הוא אמר לו שאני הפרח כאן וסיפר לי שהוא יצא עם בחורה שקראו לה יהלום. ונזכרתי איך אחותה הגדולה של אור תמיד רצתה שיקראו לה יהלומה. והוא אמר שהוא נישק אותה בפגישה הראשונה וניסה לגעת בה בשניה והיא אמרה לו שהוא מתקדם מהר מדי. אז מאז הוא לוקח את זה נורא לאט עם בחורות, שלא ייבהלו ממנו, כמוה. וחייכתי כי חשבתי שבזכותה זכיתי. והתחלתי לחשוב על כל הבחורים שלמדו ממני לקח ועכשיו הבחורות שלהם זוכות מן ההפקר ומסדרת חינוך קשה. אני יכולה להיות מורה די טובה, חשבתי לעצמי, מושכת אותם באף עד הרגע האחרון ואחר כך נוטשת את הספינה. וכמה מתאים לי לכתוב עכשיו אנציקלופדיה, או סתם מילה ארוכה ולא קשורה, סתם כי בא לי לסיים עוד שורה.

יצאנו קצת לקולנוע והסרט הראשון שראינו ביחד היה בסינמה סיטי והוא היה עם שני יפנים שהזדיינו על שפת נהר. והוא נישק אותי כל שאר הסרט כי השתעממתי נורא וגם חצי נרדמתי והוא נורא נזהר. נשיקות קטנות כאלה, ארוכות כאלה, כמו של התחלה של קשר יציב כמו המוות ואולי קצת כמו משהו שכבר נגמר. והוא היה בסדר אבל הוא לא היה הכי. הוא היה חמוד אבל הוא לא היה מהמם היסטרי ומופרע ומיזנטרופ כמו שכל כך אהבתי למצוא בשום מקום. בפינה. והוא היה דואג והוא היה מפנק ומחבק כזה ואפילו נדמה לי שבחודש הראשון הוא קנה לי איזו מתנה קטנה[7]. אבל הוא לא הרעיד לי את המיתרים והוא לא הרתיח לי את הדם והוא לא שצף לי בעורקים כמו אלה שבאו והלכו לפניו. הוא היה סיפון בטוח לעמוד עליו, הוא היה מים רדודים שאי אפשר לטבוע בהם, הוא היה פרווֵה. אף פעם לא בשר.

הוא היה נאה ונחמד וחביב אבל הוא לא היה יפהפה כמו האחד שהיה לי ונגמר.

בחודש השני כבר שכבנו והיה סביר. הוא לקח אותי על אופנוע של 125 סמ"ק[8] על הכביש המהיר ואני זוכרת שהיה לי קר. הגענו לדירה גדולה וישנה בסוג-של צפון תל אביב[9]. היה לו סלון עם קיר מלא במראות ומנורות ועל הקיר השני היו קנבסים גדולים של ציורי שמן צבעוניים של נשים עגולות ועירומות בלי פנים או מנגינה. הוא אמר שאמא שלו ציירה. נכנסנו למסדרון של פסלי עץ אפריקניים והגענו לחדר קטן עם דלת לבנה וזכוכית מעורבלת שלא הסגירה מה היה בצד השני שלה. הייתה לו מיטת מתכת לבנה בגובה מטר וקצת[10] ומחשב ישן וכבוי, ותקרה מנוקדת מארבלז ומראה די גדולה ליד. החדר שלו תמיד הזכיר לי חדר כביסה. והיו לו מצעים בהירים כאלה, מטומטמים כאלה, שמיכה עבה אבל היא הייתה קצרה מדי לרגליים הארוכות מדי שלו. והייתי בת שבע עשרה וחצי והייתה לי בגרות בתנ"ך למחרת אבל ממש לא היה לי אכפת. הוא היה מתורגל עם קונדומים ואני כבר הייתי מתורגלת בענקים חביבים מהסוג שלו. אז נשכבתי אחורה והיה לי נחמד.

עברה איזה חצי שנה או קצת יותר וכל מה שהכרתי היה אותו פעם בשבוע או בשבועיים, סניף הדואר שבו הייתי שולחת לו חבילות קרטון מלאות ממתקים בקופסאות גדולות עד לבסיס שלו שישב בגשור[11], מסעדות טובות[12] וסרטים אירופאיים[13] והרבה הרבה יותר מדי בתי קפה. יותר משאפשר לזכור. והחברות המעטות שהיו לי סוף סוף אהבו אותו, אולי חוץ ממורן בהתחלה. היא כל כך נעלבה והפסיקה לדבר איתי ואני זוכרת שהקאתי מרוב עצב בגן השעשועים, ושהוא היה זה שהחזיק לי את השיער. ובסוף היא למדה לחבב אותו וגם הוא אותה. והתרגלתי לחיות כמו נסיכה. מפונקת כזאת ומטופשת כזאת, שמקבלת כל מה שהיא רוצה, גם באמצע הלילה וגם בגשם ובשיא החום ובשיא הקור ולמה לעזאזל אני רואה כוסיות משחקות טניס באחת וחצי לפנות בוקר[14]. זה כל מה שיש לגרמנאצים להציע בעיר הגדולה.

ואחרי שנה שכרנו חדר מול ירח[15]. בעצם לא. תמיד שאלתי את עצמי באיזה שלב החיים שלי יהפכו להיות בנאליים מספיק כמו המילים של שלמה ארצי. ואיך הוא יכול בכזאת קלות לכתוב אלבום שלם מתוך ליריקה של דפי זהב. או מקומון אשדוד. אבל אחרי השנה הקשר עדיין המשיך להיות חזק והוא כבר כמעט שהשתחרר מהצבא[16] ואני כבר כמעט שהתגייסתי[17]. מצאתי את עצמי באמצע אוקטובר עובדת באיזו עבודה זמנית מטומטמת נורא, חוסכת לטיול חו"ל שאחרי השחרור ומכירה אנשים חדשים מהמעלה הראשונה. והיה לי שמח והיה לי נעים והיה לי נורא נוח, כל כך נוח עד שאפילו לא שמתי לב ואפילו לא שקלתי כל מיני הצעות מגונות מהיפהפיים והמרשימים ביותר בגברים שקיימים במדינה[18]. והוא תמיד תמיד אמר לי שאני האחת שלו. היפה שלו המתוקה שלו דוב הפנדה הקטן והמטופש שלו. והוא סלח לי על כל דבר והוא בלע את הצפרדע ימים כלילות כשרבנו על שטויות ואמר שאהבה זה העיקר.

והנה עברו להן שנתיים תמימות של זוגיות לא מובנת מאליה. להיות אישה של שריונר זו משימה ממש לא פשוטה. לחכות לו ימים על שבועות שיחזור מהבסיס ומהשטח ומאימונים ומתרח"ט ומשגרה. ולהתעצבן כשהוא סוגר שבת ולבכות כשהוא מאחר ולהעביר בכל פעם 14 יום של זוגיות אחרת שקורצת ומפתה. אך אני כהרגלי בחודש שתקתי ונותרתי נאמנה. מבשלת לו שטויות ומכינה לו הפתעות ומחכה בסבלנות שיחזור בכל פעם רק ליומיים מטומטמים של קצת שקט ואהבה. והנה שוב הוא הולך ובא ותופס את האוטובוס המקולל לחצור הגלילית, ועוד שבועיים של טלפון באמצע הלילה והשגרה. והנה רק עוד קצת ואת תראי והוא ישתחרר והכל יהיה יפה וקל הרבה יותר, ואת תהיי זו שיחכה לה עד שתחזור מהטירונות. ושיסבול את הלחץ שלה בקורס להדרכת חי"ר ואחר כך כשהיא תבכה על זה שהיא פוסלת מקצוע והולכת להיות פקידה, ובמחשבות על התאבדות. וכשתעשי יומיות או לפחות חמשושים הוא יבוא עם מגש של הפיצה שאת הכי אוהבת[19] ויחבק הכל ויירגע.

אבל אז כבר עברו שנתיים וחצי ואני מצאתי את עצמי במשבר שלא היה לנו בשום נקודת זמן לאורך אותה התקופה. זה היה באמצע קורס צבאי מטופש כלשהו כשכל כך רציתי לעבור תפקיד והנה באה ההזדמנות המפתה הראשונה לבגידה. ולהזדמנות הזו קראו אלון והוא היה מטר שמונים ומשהו של בלונד קצוץ ועיניים כחולות כהות כמו הים כשהוא ממש ממש עצוב. והוא היה כל כך יפה ושרירי וגבוה ורזה וחטוב ונחמד וחייכני ששום דבר אחר כבר לא היה באמת חשוב. וימים ולילות של שמירות או סתם בטלנות ישבנו על הבטונדות באמצע המדבר ודיברנו על הכל ועל כלום ועל היום ומה יהיה מחר. ולאלון הייתה חברה רוסיה שקראו לה לינה והם היו יחד כבר שלוש שנים. והוא היה מדבר עליה באותו החיוך שהיה לי כשעוד היינו מאוהבים. אבל לינה לא הייתה קיימת בלילות על המדרגות כשדיברנו על סתם. ונעלמנו עד אמצע הלילה לכולם והוא סיפר לי על מערכות של כוכבים[20] ועל היחידה שהוא הכי רוצה לשרת בה בעולם[21].

באמצע הקורס היינו צריכים לנסוע לשבוע מושלם של סדנת חינוך מיותרת בירושלים הבנויה. אותה עיר שלמדתי לשנוא ולאהוב באותה נשימה. לטייל קצת בין החומות של העיר העתיקה, לקנות בייגלה עם שומשום בסמטאות של שער האריות, לבקר בכותל על מדים כמו הצנחנים שפרצו את החומה ובעיקר לשמוע הרבה הרצאות על דת ומולדת ודו-קיום וערכים ומדינה. כל הבולשיט שמאכילים עולים חדשים כשהם לא יודעים מילה בעברית, בניגוד אלינו, שגדלנו על כל הג'אז הזה מהשניה הראשונה. אז נסענו לסדנת חינוך וישנתי בחדר חמוד עם עוד שלוש בנות[22] והוא קיבל תפקיד בקורס של אחד שאחראי לכל הלוגיסטיקה[23]. אז מתוקף תפקידו הוא קיבל צרור מפתחות מפגר לכל חדר צדדי ואפל שרק יכול היה להיות קיים באכסניה הזולה. הפלירטוטים כבר היו בשיאם שבוע קודם לכן, כשכולם נרדמו בהרצאות על מנהיגות ועל תורת המלחמה ואני הייתי עסוקה בלטייל על הירכיים שלו והוא היה עסוק בלמות מזקפות באמצע האודיטוריום מול המפקדת הקשוחה.

אז ערב אחד הוא הרים את הכפפה, זרק את הביישנות המקסימה שלו לאלף עזאזל וקרא לי בלילה לסמטה חשוכה. הוא פתח דלת צדדית ללא מספר עם מפתח קטן, והכניס אותי מבעד לדלת לחדר ששימש מחסן לכל מיני אפודים וציודי שמירה וכוננות. ובלי להוסיף עוד מילה הוא משך אותי אליו ונישק אותי בעדינות עם השפתיים המדהימות האלה, ואמר לי שבשבילי שווה לעוף מהקורס הזה אם יתפסו אותנו כי היו יכולים למצוא אותנו בשניה. אבל לא היה לי אכפת ונישקתי אותו בחזרה וכמעט שמתתי מהתרגשות. אף פעם לא נמשכתי ככה למישהו אחר ואף פעם לא הייתי כל כך ישירה ובחיים לא חשבתי לבגוד במישהו שעשה אותי מלכה. אבל רצה הגורל והמשיכה האסורה ניצחה והפלתי את אלון על מיטת יחיד בודדה שחיכתה רק לנו עירומה בצד החדר. והפשטתי אותו מהמדים המפגרים והוא הפשיט אותי חזרה. ונשכבתי עליו והתגריתי בו וכמעט ששכבנו אבל הוא פחד נורא. אז ליקקתי אותו ונישקתי אותו ומצצתי לו עד שהוא גמר כמעט תוך דקה. לא הפסיק להגיד לי שאני מדהימה. אז הוא נישק אותי טיפה ונוגע בי קצת, זה שקוף אבל הֵיי למי זה אכפת שהוא לא רציני והוא לא מתכוון העיקר שאני עוד חושבת שכן[24].

אז אחרי המקרה הבודד ההוא לא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי ומה אני מרגישה. הרגשתי כמו הבנאדם הכי נורא עלי אדמות וגם הכי נפלא בעולם בעת ובעונה אחת. הרגשתי חיה ומתה באותה נשימה. הימים עברו ואני הפסקתי לדבר בטלפון עם אנשים שאני מכירה, וכשדיברנו הייתי מאוד קצרה ועניינית ומרוחקת וקרה. ואלון התחיל לברוח ממני ולהתחמק ממני כשהיינו לבד. הוא כבר לא בא לדבר על הא ועל דא ועל מה ובגלל מה. גם כשהיו ישיבות צוותיות או פלוגתיות או קורסיות הוא היה מתיישב בקצה השני של החדר או הכיתה. לא מסתכל. קובר את העיניים שלו בכל מקום רק לא לכיווני וכולם כבר שמו לב שאיזשהו חתול שחור עבר בינו לביני ושאלו מה קורה. בהתחלה הסברתי שכלום וחשבתי שהוא בטח סובל כי יש לו את לינה בבית והוא אוהב אותה נורא, לא משנה מה קרה או יקרה. אבל בלב שלי לא הייתה שום חרטה וידעתי שזה היה מה שאמור היה לקרות. זה היה מבחן הנאמנות שלי ונכשלתי בו.

אז במשך כל אותם ימים, כשלא הייתי עסוקה בלבכות, עמדתי מול המראה או לבד וחשבתי איך לסיים שנתיים וחצי יפות. שקלתי את כל המילים שלי ותירגלתי אותן 10 פעמים וכבר הייתי מוכנה לספר לו שבגדתי ושאני לא מצטערת וששלום ולא להתראות. והתבכיינתי על כתף של ידיד אחר[25] שיש לי חבר ושאני מאוהבת במישהו אחר שלעולם לא יהיה שלי, ואוף, ומה לעשות. ובהתחלה הוא היה נורא נחמד ואמר שזה משבר ושזה יעבור ושאני לא אזרוק בכזו קלות קשר כל כך ארוך שלא יחזור. ובאיזשהו שלב הוא אפילו חצי התלוצץ ושאל מה אעשה אם תהיה חזית שלישית והוא יציע מועמדות. אבל אני הייתי עסוקה בלחפור קבר לחיי האהבה שלי כי ידעתי שאני כבר לא אוהבת את יונתן כמו את הפרפרים והחידוש וההתרגשות שבאלון. הייתי יכולה להסתיר והייתי יכולה לשתוק ולמשוך עוד חצי שנה של פרחים ונרות וכיף. אבל יש דברים שגם הלב הכי קשוח לא יכול לשאת ולא יכול למחוק.

אז קבענו בבית קפה שהוא גם מסעדת דגים יוקרתית ממש על הנמל המשופץ של תל אביב[26], איפה שאפשר לראות את הים. באופן אירוני זה היה אותו הים שלחופיו נפגשנו לראשונה, נישקנו לראשונה, צחקנו את הנשימה הראשונה המשותפת יחדיו. אספתי אותו אחר הצהריים מהדירה בה הוא מתגורר עם אמו הערירית והגרושה. שתקתי מאחורי ההגה של המונדאו הכחולה, כל העולם כולו, קבל עם ועדה ואפילו הוריי ידעו כבר שזה הסוף שלו איתי אבל הוא לא הרגיש דבר. הוא נכנס למכונית, כולו שמח וטוב לבב, פונה לנשק אותי אבל אני די סגורה ומרוחקת ומתחילה לנסוע מבלי להבהב. עברנו רמזור שמאלה לכיוון הנמל, והוא החזיק לי את היד כמו שהוא תמיד עושה, אבל לקחתי אותי אליי בדיוק כשהרדיו[27] התחיל לנגן את השיר של הידיד שלי ההוא, שאלתיאל[28]. והגענו אל המסעדה וישבנו בתוך השמש, וכל התרגולות שתרגלתי מול מראות שבורות בחדרי שירותים ציבוריים מדיפי ליזול[29] נעלמו כמו גלים של אבק וחול. כל מה שהוצאתי היה "אני רוצה פסק זמן". בלי הסברים, בלי הקדמות, בלי הנחות.

לא חזרנו מעולם להיות שוב ביחד אחרי אותה הפגישה במסעדת הדגים על הים. אפילו שאחרי חודש של שתיקה ושל היעלמות מוחלטת הוא התקשר והתעקש שניפגש וביקש לראות אותי, ואמר שיעשה הכל בשביל שאהיה שלו שוב, ושהוא מבטיח שהוא ישתנה[30]. שהוא מתגעגע. שהוא אוהב. שאני עדיין האחת שלו, שאליה הוא שייך[31]. אבל אני כבר הייתי במקום אחר לגמרי. לא אכפתית. לא קשובה. רחוקה כל כך. לא מספרת לו על אלון ולא מספרת לו על הבגידה באכסניה בירושלים וגם לא על זה שהתנשקתי עם שאלתיאל במסיבת סיום קורס וגם שכבתי איתו בסוף השבוע שאחרי. ולא על כל הפעמים האחרות שהזדיינו בין לבין בשלב האחרון לפני השיבוצים לתפקידים החדשים.

חייכתי חיוך מתוק ומרושע, ואמרתי שלא אכפת לי אם נישאר ידידים.