הכל כבר היה מוכן ומוקפד לפי התכנית, ורק חיכה להתבצע. השמיים היו בדיוק בין כחול לאדום, מזג האוויר נע בדיוק בין קור לבין חום, המכונית כבר הייתה בחנייה וכרטיס האשראי בכיס השמאלי של ז'קט הג'ינס שלי. שוד הלבבות המושלם עומד להתחיל. עמדתי מול המראה אולי חצי שעה, מושכת את המסקרה כלפי מעלה, האייליינר כבר במקום. החלטתי שלא לשים סומק כי אתה רגיל לראות אותי חיוורת כמו גוויה ואם אני אגזים עם הליפ-גלוס לא תבין מאיפה נפלתי עליך פתאום. לא רציתי להתאמץ מדי בשבילך, או בעצם, רציתי להתאמץ מספיק אבל שלא תראה כמה. אמא שאלה אותי אם אני אספיק לצאת בזמן בשביל לאכול שם ואמרתי לה שכן, וחייכתי אבל היא לא ידעה למה. יצאתי לדרך והייתי בטוחה שבחזרה אתה תהיה בכיס הקטן שלי במקום הכרטיס אשראי. בפעם הראשונה.

נסעתי את כל הדרך עד לצומת המוכרת ההיא לא לפני שלקחתי איתי בתיק את ההפניה לפסיכיאטר ואת המכתב הארוך שכתבתי לך, ובסופו חתימה מסוגננת. שישה עמודים שלמים. לא יודעת כמה אותיות ולא יודעת כמה מילים וכמה משפטים, הרבה יותר מכפי שאפשר לתאר. שישה עמודי פוליו שאמרו בדיוק את כל מה שלא סיפרתי לך אף פעם וקצת את מה שידעת תמיד: שאני חולה עליך. חולה על הצורה שלך, מכורה אליך כמו לסם מחורבן, לא יכולה לחיות בלעדיך דקה אחת שלמה. אז מה. אז ויתרתי על הכבוד העצמי שלי. אז כתבתי את הכל על הנייר, וככה עשיתי את הדרך עד החצי, וגיליתי שנשארה לי חצי שעה.

נשארה לי חצי שעה שלמה לפני הפגישה עם הפסיכיאטר. זה המקסים ההוא, גם אתה פגשת אותו איתי פעם אחת. בן 50, לא זקן מדי ולא צעיר מדי, לא ליברלי מדי ולא מיושן מדי, בדיוק במידה הנכונה, כמו שאני אוהבת את הקפה שלי ככה אני בוחרת את אנשי המקצוע שלי. החלטתי שבחצי השעה הזו אני לא אשב ואוכל משהו כמו תמיד, אני אעשה מעשה שלא עשיתי מעולם ולא העזתי: לבוא אליך בהפתעה. כן, אפילו שזרקת אותי כמו חתיכת עוגה ישנה ואפילו שלא הסברת יותר מדי למה זה כבר לא יהיה אותו הדבר, החלטתי לנסוע עוד 20 ומשהו קילומטרים עד אליך. זה בדיוק רבע שעה להגיע לחור הנידח שבו אתה גר, שלושים שניות לתת לך את המכתב, ורבע שעה לחזור ולדבר על זה עם הפסיכיאטר.

כל הדרך אליך ראיתי שקיעות מתחלפות בעצים מוריקים וחשבתי לעצמי, איזה עולם יפה, בתרגום חופשי לעברית. הרי מה אני בשבילך, עוד חתיכת גרופית מזדנבת אחריך, עוד מזלג שאכלת ממנו פעם אחת וזרקת אותו לפח, כלי חד פעמי. הרי מה אתה בשבילי, כל העולם בערך. הגבר היחיד שהתאהבתי בו. כל האחרים היו סתם דפוק וזרוק, היו סתם להעביר את הזמן, היו סתם בשביל לחמם לי את המיטה בחורפים. אבל אתה היית יותר מזה, וגם ידעת את זה, והשתמשת בי.

כל הדרך אליך חשבתי מה אני אגיד כשאראה אותך שוב. דמיינתי אותך עם המכנסיים המשובצים בצבע חרדל, עם הגופיה הירוקה בצבע מדים. בטח באמצע לבשל לעצמך משהו לאכול או סתם רואה בטלוויזיה ערוצי מוזיקה מטופשים. אולי אתה יושב בחוץ עם הסגן-אלוף שגר לידך. אולי אתה מטפל באופנוע. זה לא ממש היה לי אכפת, כי אני חשבתי מה אני הולכת להגיד. איך בדיוק אני אפול עליך עם המכתב הזה, שלא יהיה לך כואב מדי, שלא יהיה לי מביך מדי, רק לתת אותו וללכת, אחרי מי יודע כמה שבועות שאנחנו לא מדברים.

כשהגעתי אליך עצרתי את הרכב על שביל העפר שמוביל עד לחדר הקטן שלך, והלב שלי הלם בפראות. הסתכלתי במראה ולא הכרתי את עצמי, ולא ידעתי לקראת מה אני הולכת בוודאות. כל מה שידעתי הוא שאני חייבת שתקרא את מה שלא אמרתי, שגם לי יש משהו להגיד, שאתה לא יכול לזרוק אותי בצורה חד צדדית ולצפות שאני לא אגיב. המסקרה קצת נמרחה לי אבל לא היה לי אכפת. יצאתי את הרכב והלכתי עד לשביל המוביל אליך. האופנוע לא היה בחוץ, אבל היה אור בחדר. משונה, חשבתי לעצמי, ועשיתי עוד שלושה צעדים.

כשפתחת את הדלת דבקה לשוני לחיכי. הגרון שלי הפך יבש בתוך שניות. עמדתי שם כמו סתומה גמורה ולא ידעתי מה לעשות, מחזיקה מאחורי הגב שלי את הניירות המשודכים.

"שלום", אמרת, ונראית מופתע אבל קצת שמח לראות אותי, אפילו שלא היית מוכן להודות.

"היי", עניתי, והגשתי לך את ששת הניירות, כל אחד מהם כתוב בדם וביזע ובדמעות.

"מה זה?", שאלת, ולא כל כך ידעתי מה לענות. "זה דברים שלא סיפרתי לך אף פעם וכדאי שתדע", שמעתי את עצמי אומרת, ואחר כך חצי שתיקה, ואתה מסתכל עליהם ומסתכל עליי ולא מבין מה פה קרה. הסתובבתי והתחלתי ללכת. ממש כמו בהתחלה. כל המרצפות האפורות בדרך מהרכב שלי לדירה שלך נראו פתאום כמו קילומטרים שלמים אבל הלכתי אותן, עד שקראת אחריי. "חכי! את לא רוצה משהו לשתות? בכל זאת באת עד לכאן". הסתכלתי בשעון וגיליתי שיש לי משהו כמו עשרים דקות. חמש דקות להישאר, ועוד רבע שעה לחזור לכיוון הפסיכיאטר. אז הסתובבתי שוב והלכתי עד אליך, ושאלתי, "מה יש?". וענית, "כרגיל, תה, מים, חלב". אז נכנסת פנימה ונכנסתי אחריך, כמו איזה כלב מאוהב.

במשך כל חמש הדקות שנשארו לי להיות איתך שם עד לרגע שבו הייתי צריכה ללכת, קראת את המכתב שלי. בהתחלה קורא שני עמודים, קובר את פניך בידיך, ואחר כך חוזר מההתחלה. ניחשתי לעצמי שבטח הגעת לשורה המכאיבה. לספר לך? לספר לך על מה שהרגשתי? תהיתי, וחיממתי מים, והכנתי תה ארל גריי שבכלל לא אהבתי אבל רציתי עוד קצת ממך. להישאר לידך. ואחר כך אני אלך ולא תראה אותי יותר, אני מבטיחה.

סיימת לקרוא את כל העמודים ופתאום נפלה על הדירה שתיקה מעיקה. אחת כזאת שאף פעם לא הייתה לנו בתור זוג, לא בסוף ולא בהתחלה. ישבתי והסתכלתי עליך. קצת. אחר כך העמדתי פנים שאני שותה מהתה המזעזע שהכנתי לעצמי. וכבר ידעתי שאני מאחרת נורא, אבל הייתי חייבת לשמוע מה יש לך להגיד אחרי כל מה שקרה.

"לא באמת תכננתי להישאר פה כשאתה קורא את זה, לא באמת רציתי להביך אותך יותר מדי", אמרתי בעצמי כששתקת, ואחר כך משכת בכתפיים החשופות שלך ואמרת, "לא קל להביך אותי". אז הבכתי את עצמי ונשכתי את הלשון המצולקת שלי, היא נכוותה הרבה יותר מדי פעמים אצלך. "אני לא יודע מה להגיד, אני חושב שהתרחקנו, הייתה לך את התקופה הרעה שלך ואמרתי לך שאני צריך זמן לחשוב על זה", אמרת, ואחר כך אני עניתי בירייה: "כן, אבל אמרת את זה לפני שחזרנו, וחשבתי שכבר לקחת את הזמן שלך".

הסתכלתי על השעון וראיתי שאני כבר מאחרת. הסתכלתי עליך וידעתי שממך לא תבוא הישועה. לקחתי את המפתחות שלי והתכוונתי לצאת מהדלת, לא לפני שנפלה לי חתיכת דמעה ארורה. שאלת "את בטוחה שאת לא רוצה לשטוף פנים, משהו?", "מחכים לי", "מי?", "הפסיכיאטר", "אה".

ויצאתי מהדלת והתנעתי את הרכב ולחצתי עד הסוף על דוושת הגז החנוקה, לא לפני שראיתי איזו מש"קית ת"ש כוסית עולם מחזיקה ניירות ביד והולכת את כל הדרך ברגל עד לדירה שלך.

הכל כבר היה מתוכנן לפרטי פרטים. כבר ראיתי בעיני רוחי איך אני מגישה לך את המכתב, הזה שבו כתבתי לך שלא משנה מה עשית לי ולא משנה מה תעשה לי ולא משנה כמה ימים עוברים אני עדיין עבד לרגליך ואני עדיין אוהבת אותך, ואיך אתה קורא את כל זה ומניח את הדפים בצד ואוסף אותי לחיבוק אימתני של דוב גריזלי אמיתי ואומר לי שאתה לא תברח לי עוד, ושאתה שלי.

כבר ראיתי איך אני עושה את הדרך לפסיכיאטר בדהרה על הרכב הגדול, צוחקת אליו בקול, מספרת לו כמה נפלאה הייתה הפגישה וכמה נהדר זה לחזור אליך. להכל.

כבר ידעתי איך אני אחזור הביתה רעבה, כי הכל כבר נסגר אחרי שבכיתי אצלו, ולא מהסיבות הנכונות. ועייפה, כי הלילה ירד, ואיתו כל המועקות החשוכות, וכל הפחדים שלי, והיללות. כבר הרגשתי איך אני הולכת לפתוח את הדלת וליפול אל המיטה, לבד, עם הדמעות, ולא איתך, באנקות, ובוכה את עצמי לדעת ובוכה עד שהולכת לישון. עירומה וערומה.

הכל כבר היה מוכן לפי התכנית המדהימה.

אבל לא הופיע בה הסעיף שלא ראיתי, המש"קית ת"ש שהגיחה מעבר לפינה.

אחר כך היה לי מלאך. הוא היה בקושי שישה חודשים. אולי אפילו חמישה, אולי הייתי זוכרת יותר טוב אם לא הייתי תחת השפעה של יותר מדי כדורים. זה התחיל כשסיימנו ביחד הסמכה לאיזה תפקיד עלוב בעבודה והוא היה חבר של מישהי אחרת. לפחות כך נודע לי מאוחר יותר. הוא זרק אותה משהו כמו שבועיים אחרי שהוא הכיר אותי ומשהו כמו יומיים אחר כך התנשקנו במסיבת סיום של חברה אחרת. ואז ההיא אכלה סרט. או לפחות ככה סיפרו לי מאוחר יותר. היא הייתה בטוחה שגנבתי אותו ממנה או הכניסו-עלילה-הוליוודית-גרועה-מסוג-ז'-אחרת-כאן. לילות שלמים היא בכתה על היצור הלא-יוצלח ועל זה שהיא שמעה עליי ועליו מחברה משותפת. כמה חברות מזורגגות יכולות להיות לי בהתחשב בעובדה שאני שונאת בחורות?

אני זוכרת בעיקר חוף. הוא גר ליד הים יחסית והיינו הולכים לשם איזה פעמיים או שלושה מאז שהכרנו ועד שזה נגמר. בהתחלה הוא הזמין אותי ביום העצמאות אליו ואני זוכרת כמה התעצבנתי על פקקי התנועה שבדרך. נשבעתי שאני לא נכנסת לעיר המטופשת שלו יותר עם רכב. זה קרה לי עם יותר מבחור אחד, כשחושבים על זה, הפקקים, והשבועה המטופשת. אז התקשרתי אליו איזה פעמיים ודיבורית ומשטרה ובלאגן עד שסוף סוף מצאתי את הדרך והוא לקח איזה תיק איתו וזה היה לילה והיה לי קר ולא היה לנו אכפת.

הוא פתח שמיכה על החוף ונתן לי ללבוש איזו חולצת סוף קורס אידיוטית שהוא קיבל בצבא. היא הייתה שחורה, והיא הריחה כמו הכביסה שלו, ואת הריח הזה אני עדיין לא יכולה לשכוח. הייתי מכבסת את כל הארון שלי אצלו אם היה לו אכפת ממני, אבל מילא; התיישבנו על החוף והוא הוציא איזה נגן עם אוזניות ובדיוק היו זיקוקים ושנינו שמענו אוזן באוזן שירים מטופשים של שנות החמישים, בעברית. כל מיני להקות צבאיות ושיט מסוג אחר, מאלה שידעו לשיר באוקטבות שכבר אין היום, וזה. הוא נישק אותי ואמר שהוא אף פעם לא עשה את זה עם אף אחת; זאת אומרת, הוא לא לקח אף אחת לחוף ושמע איתה שירים מפגרים באוזניות תוך כדי התחרמנות כללית לאור הזיקוקים שהגיעו ממרכז העיר.

הוא הדפיס לי שלט חמוד עם מסגרת כמו אלה שהיו פעם, עם הסיגריה, ויש לשבור את הזכוכית בעת הצורך. אבל לא הייתה סיגריה, רק מגן דוד כחול של פוטושופ וכיתוב בנאלי של "תודה שהשתתפת בחגיגות יום העצמאות ה-59 של העיר הכנס-שם-של-עיר-מפגרת-כאן". אחר כך כשמצאתי את זה על השולחן גם קראתי את הסיפור המפגר שההיא כתבה עליו או משהו בסגנון והיא כתבה שם שהוא לקח גם אותה לים והשמיע לה באוזניות וכאלה אז כבר לא האמנתי לשום דבר שהוא אמר, אבל זה היה בסוף. למה אני לא יכולה לגמור סיפור מההתחלה עד הסוף? תמיד חייבת להכניס את הסוף באמצע.

היה לנו נחמד ואני זוכרת שאני בעיקר נסעתי אליו. בעיקר אחרי שנשבעתי שאני לא נכנסת יותר לעיר המפגרת שלו עם רכב בגלל כל הפקקים המעצבנים שהיו שם ביום העצמאות וגם הרבה פעמים אחרי זה. היה לו בית לא גדול ומשפחה לא מציקה מדי. אחותו הייתה אוהבת לדבר איתי. השניה לא ממש אהבה את הקיום שלי וגם הרגשתי את זה. רוזה לינדה תמיד אמרה לי להתרחק מאחיות של בחורים מרוקאים. ולהיזהר מהן. בעיקר.

אז הייתי אצלו איזה שישי שבת והייתה לו מיטה נחמדה אבל אחיו ואשתו באו אז אני והוא ישנו על המיטה החורקת. וזה היה מאוד משעשע לנסות להזדיין בשקט ובסבלנות עם מיטה חורקת. בסוף ויתרנו על הרעיון, עד כמה שאני זוכרת. הכדורים מחקו את השאר. הוא היה ממש נחמד והאוכל היה סביר ושוב פעם הלכנו לים אבל שכחתי את הבגד-ים בבית אז מצאתי את עצמי עם חולצה ומכנסיים שלו שנפלו ממני קצת. אפילו שהיינו יכולים להיות באותה המידה. אבל הפעם הוא לא הביא את הנגן וגם לא רציתי. יצאנו מהמים והוא שכב לנוח וגם עצם עיניים ומשהו ממש הטריד אותי בכל הסיטואציה, אבל לא יכולתי לדעת מה בדיוק. וישבתי שם זעופה אולי חצי שעה והוא אפילו לא שם לב. אז אמרתי לעצמי שזה בגלל שהוא בן.

אחר כך התחילה לי כל האפיזודה הפסיכית, או ככה הם קוראים לה, כנראה. לא ישנתי ימים שלמים וגם הפסקתי לאכול וירדתי איזה שמונה קילו בלי להרגיש ונראיתי כמו חצי בנאדם. אז אמא שמה לב ולקחה אותי לפסיכולוג ואחר כך הלכנו לפסיכיאטר כי הוא לא יכל להתמודד איתי יותר מדי בלי תרופות. אז נתנו לי תרופות שמחקו אותי לגמרי. בעיקר כדורי שינה בהתחלה ואחר כך גם כדורי מרץ וכדורים נוגדי דיכאון שרק גרמו לי להשתין כל חמש דקות וחצי. אז הפסקתי איתם. ואז נתנו לי כדורים אחרים שהאטו לי את קצב המחשבה ברמה של לשמוע פעמיים כל דבר שאמרו לי ולחשוב שבע פעמים לפני שאני עונה, אם אני עונה בכלל.

תקופה מאוד מתסכלת.

והוא ניסה להתקשר אבל אני זוכרת שלא עניתי לו ימים שלמים וגם לא רציתי לענות לו כי פתאום לא באמת יכולתי לסמוך עליו. ולא סיפרתי לאף אחד בעבודה מה עובר עליי וגם שכבתי איתו וגם עבדנו ביחד אז זה היה מוזר מדי לחשוב שאם הייתי מדברת איתו הוא היה אומר את זה לאנשים במסדרון בהפסקות סיגריה, או משהו. אז פשוט מחקתי אותו מהזיכרון שלי לכמה זמן וגם לא ממש רציתי לענות לו לטלפונים הביתה עד שהוא הפסיק.

ואז התברר לי שההיא הצליחה לפתות אותו לעוד איזה לילה או שניים שהיא הייתה אצלו. ואחר כך הוא היה אצלה. או לא בטוח. לא כזה מעניין אותי. הפריע לי שהיא כתבה עליי ואליי כאילו הייתי איזו חברה שלה או ספרתי אותה בכלל ממטר כשבקושי ידעתי איך קוראים לה. אז היא נורא נעלבה ממני ונורא נעלבה ממנו שהוא שכב איתה ואחר כך אמר לה שהוא לא יודע מה נסגר בינו לביני והוא לא רוצה לקלקל את זה אז הוא מחכה לי. (איזה חמוד).

אבל הוא לא באמת חיכה לי אז מה זה משנה? אם החברה שלך גם ככה לא שמה עליך יותר מדי ולא עונה לה לטלפונים, תלך לזיין את האקסית שלך? תזיין מישהי חדשה, דנדשה, עם כוּס צר, אחד כזה שאתה לא מכיר עדיין, שלא מכירה את השריטות שלך ואת השטויות שלך ואפילו קצת תתאהב בך, לא תהיה איזו חולת נפש סהרורית ואובססיבית כמו ההיא.

שיהיה.

אמרתי לו שיילך להזדיין כי קראתי הכל וכי אני יודעת ואנשים שאלו אותי מה קורה איתי בגלל שהיא כתבה שאני לא ממש בסדר. אבל אף פעם לא הייתי בסדר. תמיד הייתי ידועה בתור מפרקת משפחות, אז מה היא רוצה? שאני אשאל אותה אם היא בסדר? שאני אבקש ממנה רשות להזדיין איתו אחרי שהוא זרק אותה לכל הרוחות כי היא פשוט לא מעניינת? לא ברור למה היא ציפתה.

אז נפרדנו ולא דיברנו איזה תקופה, אפילו אחרי שחזרתי לעצמי וכבר הייתי לא על תרופות.

הייתי חוזרת מדי פעם לעבודה שכבר הספקתי להתפטר ממנה מזמן לבקר כל מיני חברות וחברים ישנים מהעבודה, והוא עדיין היה שם, באותו תפקיד מחורבן ששנינו הוסמכנו אליו, והוא היה עושה את עצמו כאילו הוא לא רואה שהגעתי לבקר ואני הייתי עושה לו דווקא. מנשקת את כל מי שהוא שונא ונחמדה לכל מי שהוא מתעב ואומרת שלום לכולם כולל המנקה ורק ממנו מתעלמת. ולא ברור איזו השפעה הייתה לזה אם בכלל, אבל פעם אחת הוא פשוט לא נתן לי לעבור במסדרון עד שעניתי לו לשאלה התמידית והמשעממת שלו, "מה קורה?". אז אמרתי לו שבסדר ושכבר יש לי עבודה חדשה וגם חבר חדש והחיים שלי פשוט נפלאים. ואת עדיין מפסלת? כן, פסלים. ואת עדיין מציירת? לפעמים. ואת עדיין מנגנת? גם מופיעה לפעמים, עם איזו להקה אחת, אתה לא מכיר. רוצה לצאת לצהריים? כבר אכלתי. ואתה? לא. אז הלכנו לאיזה פאב מפגר שבצהריים הוא קורא לעצמו מסעדת ביסטרו וישבנו באיזה שולחן בקצה. וכבר היה פורים ולא היה לי כוח אליו. הייתה לי תחפושת מהממת ורציתי להשוויץ בה מבחוץ ומבפנים.

אז הוא ביקר אותי עוד איזו פעם אחת מאז וגם ציפה שנחזור להיות חברים אבל לא רציתי. סתם הזדיינו אצלי ואחר כך הוא התחיל לאכול סרטים. והוא התעקש שאני אמשיך לבוא אליו עם האוטו כי יש לו איזה תירוץ שהוא לא יכול לנהוג מחוץ לעיר שלו. או משהו. תמיד הוא התנייד באוטובוסים ורכבות מה שנראה לי מאוד מוזר לבנאדם בגילו שאמור לצאת לבלות בערב, נגיד. אבל זה לא היה באמת משנה. זה סתם היה עוד נדבך. בעיקר כשההיא כתבה כמה הוא היה בא לאסוף אותה ולוקח אותה ומחזיר אותה וזה פשוט עלה לי על העצבים כי אם יש משהו בעולם הזה שאני שונאת זה להרגיש פראיירית.

אז אפשר להגיד שמאז אנחנו בסדר. או לפחות משתדלים. הוא הזכר היחיד שאני ממשיכה לדבר איתו הרבה אחרי שמערכת היחסים הקצרה שלנו נגמרה וברוך השם יש הרבה זכרים כאלה בארץ. הוא סו קולד ידיד שלי וגם עכשיו כשהייתה לי את התקופה הקשה שרצו להחזיר אותי לכדורים אמרתי לו שיבוא והוא בא, אולי היחיד מתוך איזה שלושה שבאמת ביקשתי מהם. בעצם אחד מתוך שניים. על השני אני צריכה לספר. אבל בהזדמנות אחרת.

אז אחר כך היה לי שטן. אבל הוא היה מלאך. והוא עדיין בא כשאני מבקשת ממנו. כי הוא יודע שהוא היחיד שבא כשאני ממש מבקשת. וכשאני ממש צריכה מישהו. וגם כשלא. וגם כששחמט. וגם כשסיגריה. ושקט. ורוצה שוקולד? ולמה לא. היה לי מלאך והוא עדיין כאן לפעמים.

הוא פשוט מצא לעצמו עוד אקסית שתכתוב עליו.

ואני מקווה שהחברות הבאות שלו יהיו אנאלפאבתיות.