הָדֶרֵך שֶלִי לְשְׁלֵמוֹת...

אוף. אני מרגישה פרה היום

למרות שלא אכלתי הרבה מאוד, אני פשוט מרגישה דבה. זה מעצבן אותי כ''כ. מגעילה מגעילה מגעילה אני פשוט מגעילה.

אכלתי היום:

2 נס קפה עם סוכרזית וטיפטיפונת חלב 1%

ביס מסנדוויץ של חברה

סוכריה על מקל

מרק אדום עם סלק+ חתיכת עוף

חטיף שומשום הקטן הזה

אחרי כל זה הקאתי, למרות שהרגשתי שלא יצא הרבה. אולי רק השומשום המזדיין הזה...

גאאאאאאאאאאאאאאד מה לא הרבה בזה?!? בא לי למות!! זה יותר מדיי!! איך אני מצפה לרדת 6 קילו בחודש???

לפני כמה חודשים, בבילוי עם המשפחה, ההורים שלי החליטו שזה יהיה מאוד נחמד להעליב אותי בין כל המשפחה המורחבת... אז הם אמרו משו "תראו מה ניהיה ממנה נורא שמנה בזמן האחרון, חבל" והכל באוירת צחוקים וחיוכים, אז גמני זרמתי וצחקתי איתם, למרות שמפנים כ''כ נעלבתי, רציתי לבכות.

ואז דודה שלי זרקה להורים שלי "אולי לא כדאי שתדברו ככה היא עוד תיהיה אנורקסית". וההורים שלי? מה הם ענו? "לההה מה פתאום שהיא תיהיה אנורקסית? היא לא יכולה לשרוד בלי אוכל!"

כן? לא יכולה לשרוד?

נראה מזה.

כ''כ בא לי להוכיח להם שאני יותר חזקה ממה שהם חושבים... ואחרי שאני אצליח להוכיח להם שירגישו שכל מה שהם עשו, כל המילים כל העקיצות ההערות... מה שמלווה אותי בערך מהרגע שאני זוכרת את עצמי. לא משנה כמה רזה הייתי או באיזה גיל הייתי אמא שלי הייתה מכנה אותי "שמנה".

ואולי היא לא זוכרת, או אולי בכלל אין לה מושג שאני זוכרת משו מהתקופה הזאת...

אבל אני זוכרת. זוכרת מצויין. זה חרוט אצלי במוח ולא ימחק לעולם...

יש לי זיכרון מאיזה גיל 7-8 שאמא הייתה מעירה לי על כל דבר שאכלתי והייתה קוראת לי שמנה. כמה שנים בודדות אחרי, גיל 11 אולי, היא כבר הכניסה אותי לעולם הדיאטות, מהילדות שלי אני בתוך מסגרת של דיאטות דיאטות דיאטות. ואני ילדה קטנה לא הבנתי כלום מהחיים שלי, לא ידעתי מה אסור מה מותר, ומה היא רוצה ממני בכלל. מה היא חשבה??? שזה עוזר לי? שהיא תמנע את האכילה שלי עם ההערות שלה?

כל החיים הרגשתי שבוחנים לי את הצלחת, בוחנים כל צעד, כל ביס, כל טעימה. ומאז התרגלתי שכדי לאכול צריך להתחבא כדי שלא שוב יעירו לי ויעליבו. איך שאמא הייתה יוצאת מהבית או הולכת לישון, הייתי רצה למטבח, כל הזדמנות לבד בבית הפכה לחגיגה שלמה. גם בחופשים בלילות הייתי אוכלת ומדי פעם בבוקר אבא שלי היה אומר: שמעתי אותך באמצע הלילה במטבח, מה אכלת??? ואפילו אם זה לא הייתי אני, אלא אחי או מישו אחר... תמיד פנו אלי כאילו עברתי על איזה איסור או חוק.

ואל תחשבו, לא הייתי ילדה שמנה. בכלל לא. אולי בגילאים הממש קטנים הייתי דובונית קטנה... אבל עכשיו שאני רואה תמונות שלי מגילאי 11-14 אני פשוט בשוק, לא מאמינה שזאת אני, דקיקה ורזונת.

הייתה איזה תמונה מאירוע משפחתי שהצלם צילם אותי מהפרופיל, ולפני כמה זמן שראיתי ת'תמונה עם אמא, היא אמרה "וואו תראי איזה רזה את כאן" ואני עוד מהזכורונות שלא נמחקו אמרתי, "אמא, אני זוכרת שבתמונה הזאת אמרת לצלם שלא יצלם אותי מהפרופיל שלא יראו את הבטן השמנה". זה לא ימחק לי בחיים לא יעזור כמה היא תכחיש...

וזהו, אחרי בולמוסים דיאטות בולמוסים ושוב דיאטות, לא הגעתי לשומקום טוב. 62 קילו של שומן שומן שומן, ונחשו מה? שוב שומן.

אבל הפעם זה נגמר, וזה סופי. אני אגיע ליעד שלי ויוכיח לכולם ובעיקר לעצמי שאני מסוגלת! ששומדבר לא ישבור אותי, שאפחד לא ישבור אותי.

טוב היום היה יום הרבה יותר טוב מאתמול, עדיין לא משו אבל בכל זאת. אתמול הייתי פשוט זוועה, לא הפסקתי לבכות לאכול להקיא לישון ולרחם על עצמי. היום קמתי לבוקר קצת יותר נחמד, הייתי בבית... אכלתי היום:

קצת סלט ירקות

סוכריה על מקל

נס קפה [עם סוכרזית]

תה [עם סוכרזית]

דיאט קולה

מסטיק אורביט ללא סוכר

+ רקדתי שעה ורבע.

וטיילתי די הרבה, בקניון :} פעם ראשונה מזה הרבה מאוד זמן הלכתי לקניון לבד! טוב זה לא היה להרבה זמן אבל בכל זאת. בכלל בימים האחרונים יצא לי ליהיות המון לבד, אבל ככה עשיתי הרבה סדר בראש עם כל המחשבות... קניתי לי כמה שטויות לשיער ואיפור.

ואז נכנסתי לפול אנד ביר, אוח, איזה בגדים יפים!! אני כבר מתה להיכנס לבגדים האלה בצורה מושלמת... מדדתי אוברול ג'ינס מידה 26 והוא התפוצץ עליי  וראיתי מלא חצאיות ושמלות יפות... מתי כבר יחזרו אלי הרגליים הדקיקות והעדינות??

זהו, זה יקרה. די נמאס! נמאס!!!

אני מציבה לי יעד עד פסח. 56 עד פסח, יש לי חודש, אני מסוגלת. שאני יוכל ללכת לקנות לפחות בגדים שיראו עלי נורמלי=\ ולעשות כבר את העגיל בטבור שאני כ''כ רוצה! ארר

אני חייבת להצליח הפעם, פשוט חייבת.

אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף.

אני שונאת הכל.

אני שונאת ת'גוף שלי. אני שונאת ת'פרצוף שלי. אני שונאת ת'לימודים. אני שונאת ת'הורים. אני שונאת ת'אחים שלי. אני שונאת ת'חברות שלי. אני שונאת אותו. אני שונאת ת'פורים המזדיין הזה. אני שונאת ת'בית הזה. אני שונאת אוכל. אני שונאת ת'חיים.

לא יכולה יותר, לא יכולה!!!

נמאס לי, נמאס לי מהכל

אני חושבת שבחיים המצב שלי לא היה כ''כ מחורבן. באמת.

פורים מזדיין! חג מזדיין! חופש מעפן!

אתמול לא אכלתי כמעט כלום אולי 100 קלוריות. אחלה. רבתי עם ההורים שלי הייתי עצבנית על כל העולם לא היה לי כוח לראות אפחד. הלכתי לישון מוקדם ולא עשיתי שומדבר אתמול.

והיום? קמתי לבוקר עוד יותר מחורבן. לא דיברתי עם אפחד, לא אמרתי לאפחד בוקר טוב. וכניראה שלאמא שלי או לאחים שלי או לאבא שלי, או לאפחד, זה לא היה אכפת

ואז התחלתי לחשוב מה אני יעשה ביום חופש האומלל הזה?

מה כבר יש לעשות? אה? כמעט כולם בים או בת''א. ורק אני תקועה פה עכשיו. מרחמת על עצמי, לבד, לבד בבית, לבד בעולם.

כולם נהנים ומנצלים ת'יום חופש הזה, ואני בעולם אחר, עולם מחורבן.

היה לי בולמוס מטורף, שוב. אכלתי כל דבר שרק היה בדרכי. לא עניין אותי כלום. אכלתי, בכיתי, אכלתי, בכיתי...

הקאתי. בכיתי. הקאתי.

שתיתי על הבוקר. גאד. לאיזה מצב הגעתי?

אין לי כוח לחיים האלה! שומדבר לא מצליח לי, שומדבר לא הולך לי, הכל חרא הכל =\

למה זה מגיע לייייייייייי

למההההה

בא לי למות אין לי כוחות להתמודד עם כל זה