כל הדברים גדולים כקטנים

עומד על הבמה, נועץ מבטים בקצה הנעל. מחזיק בפסלון, האצבעות מהודקות עד לובן. מושיט יד ומוציא את הפתק המקופל מכיסי. במצב כזה, צריך לקרוא מן המוכן. אני נבוך עד רצון לשתוק - הרי לא בכדי בחרתי בכנוי "אני לא הייתי מעז". אני מרגיש שאין ברירה והמעמד מחייב, ואני כל כך רציתי להמנע מן המחייב. לא להצרב באורו של הזרקור.

כמו בטקס ממלכתי רב רושם המשודר בו זמנית בכל הערוצים, הדברים שכאן מועלים בשני בלוגים. בשני הבלוגים שלי. שניים שבדרך כלל שונים זה מזה. לא הסתרתי אותם זה מפני זה כמו שתי מאהבות. הם מקושרים זה לזה, ומדי פעם אני מפנה אנשים מכאן לשם. אבל החיבור הזה הוא שקט. מוצל. כמו שני אחים שאינם נוהגים להתרועע יחדיו. אלו שתי רגליים שאני ניצב עליהן. צועד איתן לסירוגין. הן מאפשרות האחת את השניה. בכל פעם אני דורך ברגל אחת ומאפשר לאחרת להתרומם ולהתקדם. היום, בטקס, אני ניצב על שתיהן.

זכיתי, מאז שהתחלתי בכתיבה, להגיע למקומות מיוחדים. קוראים רבים בחרו להעניק לי כבוד מיוחד - ברשימות של אתרים ופוסטים מומלצים, בהמלצות למערכת, בהקדשות ובהתייחסות מיוחדת לדברים שכתבתי ולבית בו הם נמצאים. זה המקום להסביר שאם לא התייחסתי לכך אצלי ולא הוספתי קישורים לקישורים, הכל מתחושת מבוכה ובישנות. זה המקום להכיר תודה למי שכך התלהב והשקיע רק כדי להמליץ ולשבח, ובעצם לכל מי שמגיב, וגם למי שרק קורא, שמתפנה מעיסוקיו וטורח להגיע לכאן כדי לקרוא מה שיש לי לומר. תודה.

לא הייתי מוצא את עצמי עומד ונואם כך לולא מצאתי את עצמי ברשימת 25 הבלוגים הנבחרים של "אפלטון", האתר של אורי קציר. את האתר הוותיק והמכובד אני מכיר מזמן, וגם את הנבחרות שלו. עם כל המבוכה, אני מקבל את הבחירה בתודה ובשמחה, וחושב שאין מנוס מקדמת הבמה ואור הזרקורים.

לא הייתי מעלה את הפוסט הזה בשני הבלוגים שלי ויוצר כך חיבור מואר ורחב ביניהם לולא זכיתי ושני הבלוגים נכללים ברשימת ה-25. והדבר אינו דבר של מה בכך.

הכתיבה שלי היא עבורי שיח מיוחד במינו. כי את הדברים אני אומר וכותב מתוך עצמי וכמעט אל עצמי - מעלה ומציף ונותן צורת אות למה שאני מרגיש וחושב. אלא שהדברים לא היו מתפרסמים כאן אלמלא היו רצויים ומתבקשים ואמורים להגיע אל כל אחד. כך הם הופכים למין שיחה שאני משוחח עם כל אחד ואחד הקורא אותי, כל אחד שיכול לקרוא, וגם מי שלא יכול. החוויה וההתייחסות של הקוראים כפי שהיא מופיעה בתגובות אמנם אינה גורמת לי לשנות את מהכתיבה או הבחירה שלי, אבל היא נותנת טעם, וחשק, וחמימות ורצון להמשיך ולשתף. התודה שלי אם כן היא לכל מי שנהנה וכל מי שמוצא שתרמתי לו ולו דבר קטן. תודה.

ואילו עמר היה כאן ביום הולדתו שיחול השבוע, לא הייתה באה לעולם מילה אחת מכל אלה. ואי אפשר לשנות.