עסקנו לאחרונה בבריאה מיד שניה – האשה שנבראה מצלעו של אדם, שזה יפה - אבל לא חכמה. כמו להרוויח את המליון השני. עכשיו נעבור למקור. בריאת אדם יש מאין. החלק של יצירת הגוף גם הוא טריוויאלי. כל פסל חובב יכול ליצור אדם מעפר. הטריק האמיתי הוא הניצוץ האלוהי, להפיח רוח חיים (אם כי גם בנקודה הזאת אין ממש מקוריות. בסך הכל לוקח אלוהים ניצוץ חיים מעצמו ומעביר חתיכה קטנה לגוש העפר שפיסל. כל אלהים יכול). בכל זאת, אפשר להגדיר את בריאת האדם כרגע מכוננן בחיי המין האנושי. מי שהפליא לתאר ולהעניק מראית עין לסיפור, ממש לקבוע לו תו תקן, היה מיכלאנג'לו. כך נראית בריאת האדם כפי שצייר מיכלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית.
מכל המבנה הזה של יחסי אלוהים-אדם, הכל מתרכז בידיים. במתח של כמעט נגיעה. היד, היא האיבר הנותן והמקבל. מפגש הידיים הוא החלק העיקרי והמוכר ביותר ביצירה. די לראות אותן ומייד לזהות, וכל היתר הוא תוספת. כאילו אין תפקיד לאלוהים ואדם אלא לשמש מעמד לידיים.
יש בידיים עצמה של הבעה, של יכולת להקרין, לשדר ולקלוט. ידיים הן הכלי שלנו לגעת. כף היד היא הפוטנציאל של הנגיעה. שתי כפות ידיים הן קשר. קשר של שיתוף, של שליטה, תמיכה, הגנה, חיבור. הבה נתבונן מעט בכח ההבעה של כפות הידיים.
הידיים הן ישות אלוהית, בוראת עולמות ומחזיקה בהם
מוצאות קשר תמידי אל הבורא
ובוראת בעצמה, זנה ומפרנסת
שתי ידיים יוצרות קשר של שיתוף
או בטחון ותמיכה
רבוי ידיים אומר חיבור והעצמה
וכל המרבה הרי זה משובח
לנוכח כל אלה, קל יותר להבין את העצמה ואת המתח האדיר של כמעט נגיעה
המתח הזה אומר חשמל. חשמל בכפות ידיך. בימיו של מיכלאנג'לו עדיין לא התקיים החשמל כישות מופשטת, אך הברקים תמיד היו שייכים לאלים. אין פלא שכאשר הפך זה לתגלית מלהיבה, בחר בו פרנקנשטיין כניצוץ הפלא המעניק חיים לרקמות מתות. בין ידיהם הכמעט נוגעות של אלוהים ואדם התקיים מתח חשמלי היכול לברוא עולמות.
.
ואין כמו יד בשמיים לדמות את כוחו של אלוהים.
המשך יבוא
בבלוג זה
בכל הבלוגים
