כל הדברים גדולים כקטנים

"על איזה כלב אתה חושב עכשיו?"

"עכשיו אני חושב על האמסטף."

בדיוק אמרתי על הכלב שהיה אצלנו - שהיה כל יכול אבל קצת יותר מדי, שאולי ככה זה עם אמסטפים. תמיד אני שומע שמספרים עליהם כמה הם עדינים, נינוחים וממושמעים, וכמה הם בעלי יכולת ותעוזה, ואיך (אבל רק לעיתים רחוקות) הם משום מה חוצים איזה קו. ואני לא הייתי לוקח כלב כזה. יש משהו במראה שלו שאומר איום. וכשקרה המעשה עם הכלב שנשך, פתאום התבהר לי שאולי הוא גם אמסטפי מבפנים. כי בעיני היה רגיל ונחמד וכלל לא מרשים למראה (וזאת מסתבר מהסיבה שאינני מבין גדול בכלבים, כי באחד הבקרים כשטיילתי איתו בים עברה אשה מולנו והביטה בו בעניין, ואני חשבתי שהיא קצת חוששת ממנו, מה גם שהייתה לו נטייה לגלות עניין בעוברים ושבים, אבל (וכאן מסתבר שגם באנשים אני לא מבין גדול) כשנפגשנו שוב בדרך חזור, היא הרהיבה עוז ופנתה ושאלה על הכלב, איזה כלב ואיזה גזע, כי היא קצת כן מבינה והיא כן התרשמה), אבל אלה שכן מבינים בכלבים הבינו מייד שמדובר בבחור רציני, מהסוג של המנהיג השקט שלא צריך להרים את קולו ולא לאיים. אני מתכוון למבינים ההולכים על ארבע. כאשר פגשנו כלבים בטיולנו הלילי, בעיקר אלה החצופים, המציקים, המתפרצים בנביחות מתוך החצר, או ניגשים באדנות מתגרה, ואלה, בלי יוצא מהכלל, הגיעו, ריחרחו וכעבור שניות מספר פשוט שינו כיוון והסתלקו בשקט. וגם החתולים מבינים דבר או שניים, ובשבוע וקצת שהיה אצלנו בנסיון, פשוט נעלמו מאותו איזור בחצר בו היה קשור, או אפילו נעלמו בכלל.

בינתיים, בהמשך לאותו מעשה, ואותה החלטה, הוא חזר לבעליו המקורי, ברגשות מעורבבים של כל הנפשות, וכבר למחרת הגיע במקומו כלב אחר, עם סיפור דומה (שגדל בבית טוב ונמסר מחוסר ברירה), והנה, למרות שהכלב הזה יותר גדול ואתלטי, החתולים פחות או יותר שבו לגבולם, ממש כמו פליטים מאיזור שבו שככו הקרבות.

הנה אם כן, על דעת החתולים, הכלב החדש הוא בטיחותי וידידותי, וכיאה ללקוח חדש זוכה לשלל פינוקים והשקעה שמתחילה בטיול לים בכל בוקר. גם שם הוא זוכה לנקודות וכבר מן היום השני עושה את הדרך בשמחה וללא רצועה וצולח בנחת את המפגשים התכופים עם הולכי על ארבע (רחרוח) והולכי על שתיים (התעלמות).

כאן מתחיל סיפורנו. בבוקר הזה ממש, על קו החוף. מרחוק מופיעה דמות הולכת ומתבהרת – גבר רץ מלווה בכלב. אף העובדה הפשוטה הזאת, כמו כל עובדה אחרת, טומנת בחובה שלל דברים, כמו למשל שההולך במרחב הפתוח, כמו זה שבחוף הים, והרואה אנשים ממרחק, לומד לזהות ולהכיר מתוך אפס פרטים, כי העובדה שמדובר בצועדים קבועים פחות או יותר (בהתאם לשעה פחות או יותר), מלמדת להבחין בדברים כמו צורת ההליכה, נפנופי הידיים והנעת הגוף, הלבוש הקבוע לפעמים או וסוג הכלב, וכל אלה מאפשרים לזהות את הצועד ממרחק בו דמותו עדיין מכסה תאים בודדים ברשתית העין. אם כן, גבר לא מוכר רץ בלווית כלב, והחושים הבודקים בעיקר את הכלב ומתכוננים למפגש מזהים את האמסטף, ומתוך אי הנוחות עןלה קריאת הרגעה ואומרת – אם הכלב היה מסוכן הוא לא היה רץ איתו כך על החוף.

מגיע הרגע ואנו חולפים זה את זה, הכלבים מרחרחים, הכל בסדר, אני ממשיך קדימה, הכלב שלי גם, והאמסטף גם. מגיע אלי ומצטרף. הייתי אומר – נדחף. אני צועד, האמסטף ממש צמוד אלי, הכלב שלי לידנו, והגבר ממשיך בריצתו כאילו כלום. הולך ומתרחק, ואפילו לא מביט לאחור. האמסטף לא מבין שום רמיזה עדינה כמו "לך", ואני לא רומז שום רמיזה שאינה עדינה, והמצב ללא שנוי וללא מוצא ואני לא מוצא שום פתרון. אני צועד על החוף עם שני כלבים. אחד שלי ואחד אמסטף צמוד. הצעידה המשותפת מאפשרת לי מבט קרוב. כלב גדול (הוא נראה גדול יותר ממה שהוא באמת, ולא רק בגלל שהוא קרוב). אזניים קצוצות מאד, הרבה יותר מדי. סימני פציעה בלחי, כנראה נשיכות. קולר עור רחב עם שלוש שורות של ניטים ממתכת. ההיסטוריה שלו לא נראית טוב. הוא צועד בשקט ובבטחון. במבט מאחור נראה זוג אשכים גדולים מתנודד בכל צעד. כלב זכר לא מסורס. מדי פעם מביט לעברי, אולי לרצועה שבידי, ומנסה להתקרב. אנחנו מתקרבים לבחור שמנסה לגרור משטח עץ. האמסטף מתקרב אליו ואני נמלא תקווה. אולי זה בכלל הכלב שלו? אני שואל, והוא מחייך, משיב – אתה כבר החמישי שהוא נטפל אליו. הוא כנראה ברח או ננטש. ואנחנו ממשיכים.

בינתיים, הגבר הרץ, עוקף אותנו בדרכו חזרה. האמסטף מתלבט. לרווחתי הוא בוחר לשוב ולהצטרף אליו. הגבר והכלב רצים ונעלמים מעבר לגבעה.

על החוף חונה רכב, לידו אוהל ושני גברים. עוד מרחוק אני מזהה. כשאני מגיע לקרבתו, אני רואה כלב יושב, גונב מעט צל מהרכב. אני עובר לידם, מביט בריכוז באמסטף הרובץ בצל, אחר בגבר שלידו. אל תסתכל עלי קורא הגבר בחיוך. אין לי שום קשר אליו.

הוא עדיין ישב שם בדרך חזור. הצל כנראה היה נעים. מישהי התקשרה למועצה, שישלחו פקח. זה לא כל כך פשוט. יש פקחים עם רכב שיכול לנסוע בחוף, ויש לוכד עם רכב רגיל, והוא בכלל פוחד מאמסטפים. הוא מתמחה בכלבים חייכנים שנח ללכוד.

ההליכה עם האמסטף הנצמד הייתה חוויתית. פיסית. נשאר זכרון של סיפור שיש לספר. ואני חושב עליו. ילכדו אותו, וכמו שהוא נראה הוא לא יוחזר לבעליו. הוא יובא למכלאה, ושם יוחזק בבידוד לא ימסר לאף אחד. בסוף יבואו להרוג אותו. והוא, בסך הכל נולד גדול וחזק, עם שרירים ושיניים, אבל מי יודע איזה לב. כמו עבד שחור, כמו המפלצות מהאגדות, הוא נחטף לתוך גורלו, אזוק, מושפל, מנודה, מעורר פחדים, מסוכן, מאיים, מפלצת. והוא, מה הוא יודע? הוא בסך הכל הוא רצה מישהו לרוץ איתו וקערה של מים.

ולא תאמינו כמה קשה למצוא תמונה של אמסטף חמוד