כל הדברים גדולים כקטנים

הימים ימי קיץ. ארוכים, חמים ומעייפים. מקהים את העצבים. השמש מכה ללא רחם. שורפת. מסנוורת. הנפש כמהה למעט קרירות. למשב שיש בו לרחוץ את הנפש.

***

מאז ראשית הבלוג הזה, תמיד אני מלווה את הדברים בתמונה. ככה. כי תמונה היא אלף מילים. כי היא מוסיפה מימד. כי כשהיא נעדרת לפעמים, היא מותירה מרחב כפול לכח המילים, כמו עז שיוצאת. המילים תמיד שלי, והתמונה כמעט תמיד לא. ולמצוא דובר שיגדיר את המילים שבפיך, לתת בו אמון מלא, להפקיד בידיו את המסר זה קשה כפליים. מלאכת חיפוש ובחירת התמונות היא לעיתים ארוכה ומפרכת יותר ממלאכת הכתיבה. בעיקר, לעולם אין תשובה ברורה - מתי תם נשלם? מתי התמונה שנבחרה היא היא זאת, ואין צורך לתור ולבקש עוד, וגם אם איננה מושלמת היא הנבחרת. ובדרך אליה, נבדקות ונבחנות מועמדות אחרות. ויש כאלה שהן "כמעט" או "אולי", אבל עדיין לא "ודאי". את המועמדות שבדרך אני אוסף אלי, שומר וממשיך בחיפוש. יש ופתאום מופיעה האחת ויחידה המושלמת והמדוייקת, ויש והחיפוש מגיע לרוויה, וההחלטה אומרת "עד כאן", ומתוך מה שראיתי ואספתי נבחרת אחת. כי כידוע, החתירה לשלמות היא אויב לא קטן.

בכל פעם שאני אוסף את המועמדות אני שומר אותן, כמו במרתף המוזיאון הפרטי שלי. בכל פעם מגיעה למקום קבוצה חדשה, וזאת ההזדמנות לבקר את הוותיקות. כולן יפות וראויות. כולן הרי היו מועמדות.

***

היום, בעוד יום קיצי חם, כשסביב שחון ויבש, כשהאוויר מאובק ומתעתע והירוק שדוף ומתגונן, אין כמו כמיהה למטח גשם שוטף. גשם שישטוף את הכל, שירטיב, שיצנן וינקה, שאף אחד לא יוכל לעמוד מעליו לאסור או לנזוף או לגבות קנסות. שאף אחד לא יוכל לעצור ולשלוט. מים בחינם ובשפע, מים מבוזבזים שישפכו בדליים משום מקום לשום מקום. יש התנגדות?

ולמה הכותרת "סבלנות של בדואי"? לפני שנה, בשיא הקיץ הקודם, חיפשתי תמונה שתעטר את סיפורי האיכרים האופים לחם בזעת אפם. אז עלתה גם התמונה הזאת. והיא תמונה איכרית של גשם בהול ומפתיע הפושט על השדה. בדיוק גשם כזה שאני רוצה. בדיוק גשם כזה רציתי אז. התמונה הזאת הייתה ראויה לפוסט של גשם פרוע בשיא הקיץ. אלא שאז עמדו וחיכו לתורם כל מיני פוסטים אחרים והימים חלפו והתקצרו וגם התקררו ובסופו של דבר נרטבו ולפוסט הזה כבר לא היה ערך. כמו דבר אקטואליה שאיבד את טעמו בחלוף הזמן. אלא שאני ידעתי וחיכיתי בסבלנות. ידעתי כי עונות השנה טיבן שהן חוזרות, ולא זו בלבד אלא שהקיץ נעשה קשה וחם ויבש יותר, וכל יום שמגיע רק מגביר עוד את הכמיהה לגשם הזה ויומה של התמונה הולך ומבשיל, או בשפתם של הבדואים שבכותרת – "כֻּל כַּלְב בִּיגִ'י יַוּמוֹ".