כל הדברים גדולים כקטנים

אוך, כמה חשבתי על הפוסט הזה. כלומר, על איך אספר את מה שמסופר בו. מטבע הדברים, מבחינת הערך הספרותי, הקומי, המקורי, מכל היבט שבו אני מתיימר לגזול את זמנו של הקורא, זה צפוי להיות פוסט סתם. סתם דיווח חדשותי, ועוד לגבי עצמי. בכך מבצע הבלוג הזה תפנית (ולו לפוסט יחיד) ומתיישר עם אותם בלוגים ישנים וראשונים שכל מהותם היותם יומן. סתם יומן במגרה שקופה לכל. הנה אני הולך לספר מה עשיתי היום, באופן הכי שטחי ומשעמם, ואפילו לא מדויק וגם לא נאמן למציאות, כלומר – זאת לא האמת, רק האמת וכל האמת.

אם כן הבוקר קמתי, התרחצתי, לא התלבשתי, הלכתי לים עם הכלב, צעדנו, שחינו, חזרנו הביתה. אחר כך התקלחתי, אכלתי, קראתי, נמנמתי בערסל, כתבתי, הלכתי ללול לחפש ביצים טריות, הכנתי קנקן תה קר, נמנמתי, תיקנתי את המאוורר, האזנתי למוסיקה, שתיתי משהו, הסעתי את הילד, ראיתי סרט, נמנמתי בערסל, קראתי, כתבתי, הלכתי לישון.

נניח שכך נראה יום אתמול. אז כך נראה היום. ושלשום. ומחר. ומחרתיים. ואחרי מחרתיים. ובעדה בעדה בעדה מחרתיים, ככל שמרחיק המבט אל האופק. כי זהו לב העניין. הנה נכנסתי לתוך אוקיינוס רחב שאפילו אני מתקשה לשער את היקפו. אוקיינוס של אפשרויות, ובעיקר זמן. שניהם מוגבלים אך בכל זאת, מתוחים עד קצה גבולם.

הנה, זכיתי. כבשתי חזרה את חיי. המלחמה על חיי היא רצף קרבות. כל אחד מנסה לקנות בהם שליטה. המנצחת הנצחית היא העבודה. תשעה קבין של חיי לקחה, וככל שלקחה רק הלך תיאבונה וגדל. הנה, כמו בתרגיל מס 3 של מתאבק הג'ודו ביצעתי תרגיל התחמקות. הרפיתי, וכהרף עין נשמטתי מלפיתתה. אני על רגלי, מחוץ לזירה, צועד אל האופק. קאט!

מי שזוכר את התחושה הזאת בסיום השירות הצבאי, כשרואים פתאום את העולם כולו פרוש לרגלינו, פתוח לכל עבר, יודע איך אני מרגיש כעת. אמנם אני לא בראשית העלילה אלא קרוב יותר לסופה, אבל איזה עלילה.

המשך יבוא. ועוד איך יבוא.

בעברית פשוטה, אם ביום ראשון השבוע, התחיל היומן שלי כך –

קמתי, התרחצתי, התלבשתי, הלכתי לעבודה –

זאת הייתה הפעם האחרונה, עד להודעה חדשה.