באמת מוזר. אחרי שהשתחררתי מהעבודה הקבועה שדרשה הרבה והפריעה לכתוב, התחלתי כותב הרבה פחות. ומשעה שנכנסתי לתכנית לכתיבה יוצרת אני כבר בכלל לא. האם המצוקה היא תבלין הכרחי, כמו עוני למשורר? מערבולות של התרחשות מוחקת, מעיפות את מה שאני מנסה לצייר בחול. כתיבה דורשת מקום מוצק ויציב להניח עליו דף חלק. צריך למצוא מקום בתוך האי סדר. להצמיח איברים חדשים.
השבוע החזרתי את הרכב. למרות שתהליך העזיבה ראשיתו בזרע מחשבה שנטמן לפני תשעה חדשים, מוטב לדלג על התאור המפורט של השלבים והבדיקות ולהגיע מיד אל חבל הטבור. אם התרגלת לרכב חברה, זהו חבל הטבור שלך. מכאן תתחיל לנשום בעצמך. התכוננתי לרגע, וכשיצאתי מהחניה העפתי מבט רגשני אחרון. גם צילמתי. בידיעה של צילום אחרון יש מוצקות נכונה.
הרגע שלא התכוננתי לקראתו היה אקט קטן וקצר של מסירת תג עובד. ודווקא כאן פגשתי ברגע המכונן, המדויק, של החיים החדשים. כאן ניתוק הזהות, נישול החיבור. כאן הויתור. כאן הטקס. אני רק יכול (או לא יכול) לדמיין את המעמד הנעשה בניגוד לרצוני. ולמעלה מזה, שלילה של דרגה, וגירוש. ועוד בפרהסיה. בכל גירוש מפסידים גן עדן. איך לפעמים זה גרוע, עד שמוות הוא המוצא הקל. ואיך דרייפוס ניחן בעצבי ברזל, הכל מתוך חסותה של צדקתו. הבזקים קצרים, ואני - רק מסרתי את התג.
יש נחמה בידיעה שאתה חלק ממשהו יותר גדול. גם אם זאת החברה שמעסיקה אותך. גם היא חלק ממשהו יותר גדול. עכשיו יותר גדול הפער ביני לשמיים. אם נזכור שרציתי לראות את הנוף, אז הפער הזה איננו רע. עכשיו זה אני והשמיים, שהם תמיד הגבול.
הזדמנות לצילום ישן של גבולות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
