כל הדברים גדולים כקטנים

זה עלול להפוך לסחרור. כל פעם, במין חגיגיות מנופחת על שסוף סוף התיישבתי לכתוב דבר מה, הופכת ההתיישבות לנושא המרכזי, כי אי אפשר להיות חגיגי מבלי להיות חגיגי, והחולין נדחקים מפני החגיגיות, והחגיגה שאינה נגמרת קצת מיגעת. אם כן, החלטתי לחזור לשגרת החולין באבחה אחת.

אלא שהחולין סובלים ממין יוהרה שדבקה בי, שמטילה בהם סתמיות. והדברים של סתם שוב אינם נראים בעיני ראויים לגזול את זמנו של הקורא. יום אחד חשבתי לכתוב על שערורית הפנסיה של האזרח, חבר הכנסת, תת-אלוף במיל נחמן שי. אלא שעצמי אמר לי, מה כבר יש לומר שאיננו מתבקש ומתחייב? לא כתבתי. אומר אם כן בנושא רק הערה אחת – שאין לי מושג מדוע דובר צה"ל חייב להיות תת אלוף ולא סתם סרן, שלא לומר, מדוע אין האזרח הממונה לתפקיד הדובר נשאר אזרח. ובכל מקרה, טאלנט שחותם לעונה אחת, ולא משנה אם זה בספורט או בטלויזיה, מקבל סכום שמן במכה, וזהו. לא משכורת לכל החיים. אני חושב.

הנושא הזה, של שערורית הדובר, דוחף את עצמו להכתב מסיבה פשוטה. הוא מרגיז. הנה כי כן, מכל מה שאני קורא בעיתונים, שהוא לכאורה דיווח עובדתי, ניטראלי ואינפורמטיבי – מה שבכל זאת נשאר הוא הרגש, ובכך, ככל שישמע הדבר מפתיע, הופכת קריאת טורי החדשות הרבה יותר דומה לקריאה בספר. בתגובה לידיעה בעיתון אני מתרגז, צוחק, פוחד או משתעמם ועובר הלאה . התגובות הללו, כמובן שאינן מובְנות בתוך הידיעה. הן במידה רבה תולדה של הקורא. של העמדות וההשקפות שלו, ושל מצבו הקיומי אל מול העולם הנשקף מהידיעות. (הייתי בכל זאת מוסיף שאמנם אותן תגובות לא קיימות בידיעה אלא בקורא, אלא שלמרבה הצער, אף הכותב מכיר בכך, ובהתאם חותר ומכוון לכך, ולרב גם מצליח).

הדיון הזה מעלה אצלי רעיון - פורמט של עיתון פיקטיבי כיצירה ספרותית. הבעיה העיקרית היא שזהו הפורמט הירוד ביותר מבחינת האריזה (בהירארכיה העוברת מהכריכות הקשות ואף המהודרות, אל אלה הרכות וספרי הכיס, והלאה, מטה אל מה שניתן לכנות בשם חוברת, עם סיכות השדכן באמצע), והעיתון מטיבו נועד לאריזת דגים מלוחים, ואין הוא ידע להשמר על המדף לאורך ימים. האריזה, נובעת מן העלות ומן הכבוד ובה בעת גם קובעת אותם. יצירת אמנות חייבת להיות ארוזה היטב.

הנה, מה שהרגיז אותי (ליתר דיוק, הדבר הראשון שהרגיז אותי) היום בעיתון. האמנים במתחם חוצות היוצר בירושלים קיבלו הודעה בכתב כי החוזה בן 40 השנה תם, וכי לרשותם שבועיים כדי לפנות את המקום מכל אדם וחפץ.

כאן מתרחש דבר מוזר (אם כי לא ממש מפתיע). תקלה במחשב מוחקת את הדברים שהגיתי ורשמתי באותו עניין על פקידים אטומי לב, ואז מסתבר שהראש עובד בדיוק כמו המצלמה הדיגיטלית. כאשר מגיע הרגע בו אני מוריד את התמונות שהצטברו במצלמה אל הדיסק שבמחשב, הדבר הבא לעשותו הוא למחוק את התמונות מהזכרון שבמצלמה, כלומר יש כאן העתקה לא במובן של יצירת עותק נוסף אלא של הזזת דבר ממקום למקום. אם כן, הדברים כבר הועתקו מראשי ושוב אין להם קיום. יבואו אחרים.

מהווי האוניברסיטה: צילום אופייני של מגדל אשכול, אותו מגדל הניצב בפסגת הכרמל ואפשר לראותו מראש הנקרה ועד חדרה.