כל הדברים גדולים כקטנים

הסיפור עכשיו הוא יפן ואין שום דבר אחר.

כי יפן, עם כל הכבוד, מדינה חשובה. כי האיטי היא בוזגלו של העולם ויפן היא לפחות פואד או סמי עופר.

יפן היא גם המדינה העמידה ביותר בעולם. כמעט כל מדינה בעולם, תחת רעידה חזקה פי אלף מזאת של ניו-זילנד, הייתה היום כמו האיטי. מת מהלך, או מוּטל. ממדי האסון הם למרות ולא בגלל. כמו שמשווים בכעס את תקציבי הבטחון לתקציבי הכבישים, ומוכיחים – בכבישים מתים יותר אנשים מאשר במלחמות, והאמת היא שבמלחמות מתים פחות אנשים מאשר בתאונות רק בזכות תקציב הבטחון. יפן עמידה. בתֵיה עמידים. אזרחיה עמידים. מערכות השלטון עמידות. כולם עמידים ומתפקדים כפי ששום מקום אחר, ודאי לא בגודל הזה, יכול. הנזקים והפגיעות הם למרות כל אלה.

כפי שפיגוע התאומים מימש את סרטי האימה בהם ניו-יורק היא היעד המועדף לאסונות,  מפלישת חייזרים וזומבים ועד להתחממות גלובלית, מתממשים סרטי האימה היפנים, בהם גודזילה משתוללת דווקא בטוקיו. מכוניות ובתים נמעכים כקופסאות גפרורים, רחובות הופכים לנהרות אדירים, אניות בככרות, כור גרעיני מתפוצץ, אין חשמל, אין רכבות, אין מים, רבבות אנשים צועדים רגלית  בכבישים, אנשי בטחון בחליפות מגן לבנות ומסכות עוצרים אזרחים ובודקים את רמת הקרינה. גם וגם וגם. סרט אימה אקלקטי של מראות שעין אדם טרם ראתה.

הכשל הוא לא כשל מרפי, של מזל רע. הכשל הוא כניעה לכח חזק מכל מה שאפשר לעמוד מולו. מבין הסרטים והתמונות הממשיכים להגיע, שאיני יכול להנתק מהם, מדהימה במיוחד היא תמונה של אוניה שלמה, אניה גדולה, מונחת על צידה, ברחוב. מישהו, לקח אוניה שלמה ושם אותה שם. כמו סופרמן העוצר רכבת. ההמחשה של הכח היא לא במראה האוניות הזרוקות ביבשה, אלא בהתגמדות המעשה מול הסיפור האומר שיפן כולה זזה בשני מטר. אינני מבין את משמעות הדבר, ויש לי הרגשה שמשהו פה לא מדויק, אבל בכל זאת, להזיז את יפן.

המספרים, כנהוג בכל אסון כזה, מספרים רק את מה שידוע. כמו היקום המתפשט הם גדלים כשהידיעה גדלה. אורכו של החוף - מאות קילומטרים במוקד האסון, הנטיה האנושית לגור במקומות נמוכים וקרובים לים, התמונות המעטות המגיעות המראות כתם בוץ שפעם היה כפר או עיירה, הידיעה על 10,000 נעדרים בעיירה אחת שנמחקה מחציתה, הקרבה של מוקד הרעש לחוף והמהירות העצומה של הגלים שלא הותירו זמן להתראה, ודאי לא למנוסה, אומרים לי שהמספר גדול הרבה הרבה יותר.

מדברים על נזקים כלכליים של עשרות מיליארדים. לדעתי, במדינה כמו יפן שבה מלפפון בודד עולה עשרה דולר, הנזק העקיף הנגרם מהפסקות החשמל לבדן הוא גדול מזה. תחת הררי בוץ, יעברו שבועות עד שיתבררו במלואם הנזקים והפגיעות שקרו. ובה בעת, דברים נוספים ממשיכים לקרות, ובגדול, תוך כדי. וכבר הפסיקו לראיין את הגיאולוגים והגיאופיסיקאים, ואפילו המומחים לאנרגיה גרעינית מפנים מקום למומחים להשפעות הקרינה על הגוף.

הסיפור הגדול, כמו הצונמי, מתגלגל הרבה לאחר שהסתיימה הרעידה הגדולה.

הסיפור עכשיו הוא יפן ואין בלתו.

נ.ב.

עכשיו שמתי לב לפוסט הקודם שלי שנכתב חמישה ימים לפני הרעידה ביפן ושם, בפוסט הפסימי, כתבתי: "אני היחיד שגלי הסערה נראים בעיניו גבוהים בהרבה מן הסכרים והסוללות שבנינו?"