יש הרבה סיבות לאהוב או להעדיף משורר. הכי מוכשר, הכי חכם, הכי מקורי, הכי מרגש, הכי בועט, הכי קרוב לליבי. אם אני בוחר במבחן המשורר שהכי הייתי רוצה לכתוב את שיריו, הייתי רוצה לכתוב את יהודה עמיחי. בכל פעם שאני פוגש שיר שלו, הדיבור אתו והשמחה באים מהמקום הזה. אולי זה נובע ממקור עמוק של רצון בבעלות על דברים. של משהו יפה שאתה מוצא ורוצה שיהיה שלך. ואם אפשר, רק שלך. אני רוצה שהשירים של עמיחי יהיו שלי.
המעט שניתן להשיג הוא ששיריו יהיו שלי על המדף. פשוט להחזיק אותו, אותם, על המדף. ממילא, בתקופה האחרונה, שבה אני רוצה להשלים ולקרוא כל כך הרבה ויודע שאין גבול לרצון ויש ויש ליכולת, חדלתי כמעט לחלוטין לקנות ספרים, אפילו אם אני מוצא אותם כמעט בחינם אני עומד בפתוי, בדרך כלל. את חווית הקריאה אני מממש באמצעות הספריה ויסלחו לי מי משפרנסתם תלויה בכך. היחידים שאני כן מוסיף וקונה, וכן מעדיף אותם בבית על פני הספריות הם ספרי השירה. בניגוד לרומנים אותם אפשר להשוות למנה עיקרית עם תוספות, או לקבצי הסיפורים שנמשיל לרגע לבופה הסלטים, ספרי השירה הם תיבת החלומות של הפטיפורים, הקינוחים הקטנים שמושיטים אליהם יד וטועמים בעצימת עיניים.
אם כן, ברור שבכל הזדמנות אני מבקש להתעשר בספר של עמיחי. אלא שבכל פעם אני נתקל באותה בעייה ונעצר. הוצאת שוקן מחזיקה כנראה בכל הזכויות והגלופות והיא ממשיכה למחזר ולחלוב. הספרים שהיא מוציאה מודפסים על נייר דקיק ועייף, הרומז על מה שמעבר לדף, בצדו השני, ממש כמו אותם שיכונים עלובים שקירותיהם אינם אלא מסמני טריטוריה וכל מעשי השכנים, שנאתם ואהבתם, תכניות הטלוויזיה ורחיצת הכלים גלויים לאוזן. לעומת זאת העימוד והכריכה הדוקים, צפופים, ללא נוחות, ללא נחת, ללא שוליים, ללא אויר, ללא שנוי מאז היו אפנתיים כמו החולצות והחליפות ההדוקות, הצמודות לגוף למרות היותן תפורות מבד נוקשה ועצוב שהיו נפוצות בשנות השבעים והשמונים. אני אוחז בספר, ואז מחזיר אותו ביאוש למדף. ככה לא טועמים פטיפורים. אני מלטף ומעלעל בקנאה בספרי ההוצאות האחרות, ושואל – מי יציל את עמיחי? מי יפדה אותו מידי השוקן הרשע המחזיק בו כמו בכרטיס השחקן שאינו יכול להשתחרר או נסיכה כלואה במגדל שלא לפרש דימויים בוטים יותר?
כך אינני יכול להחזיק את עמיחי בביתי, בהישג יד. חייב לפגוש בו בסתר, כמו פילגש, בירכתי חנות הספרים, במבוכי הספריה, באינטרנט. גם זה משהו.

שירים
לחתימה על העצומה