כל הדברים גדולים כקטנים

ברשימה שקראתי בסוף השבוע מסופר כי הממשלה פנתה לתאגיד ראנד כדי לקבל שירותי יעוץ אסטרטגי. הידיעה מספיק מעניינת כדי לעורר המון מחשבות.

ראנד היא תאגיד של יועצי-על שבעברו התהדר בשמות כמו ג'ון נאש (נפלאות התבונה) דונאלד רמספלד קונדוליסה רייס והנרי קיסינג'ר. העצות והמחקרים שלו הם ברמה העולמית הגבוהה ביותר, ממש מחוץ לאטמוספירה. פחד גבהים.

הרעיון של פניה לגוף כזה על מנת שיציע לממשלה חשיבה אסטרטגית הוא דוגמא מעניינת לאאוטסורסינג (מה שנקרא בעברית מיקור חוץ, אלא שמונח זה, ובפרט במקרה הזה, צריך להאמר באנגלית). חברה פונה לאאוטסורסינג כדי שתוכל להתמקד בעסקי הליבה שלה ולא תיגרר לעיסוקים שהם שוליים בעבורה. כך למשל חברת הי-טק גדולה המעסיקה אלף עובדים מגישה להם ארוחת צהריים. לכאורה, בהיקף כזה משתלם לחברה להעסיק טבח ועוזרי טבח ואנשי מטבח וקניינים ולנהל את המטבח וחדר האוכל בעצמה ולחסוך פערי תיווך ולהשאיר בכיסה את הרווחים שאמורה לגזור חברת ההסעדה (המכונה קייטרינג). אלא שמטבחים וחדרי אוכל אינם מתחומי העניין המקצועי והעסקי של חברת ההי-טק, על כן היא בוחרת בקבלן משנה, בחברת ההסעדה. כך, צי הרכב של החברה יצא מידיה והופקד בידי חברת הליסינג. האפשרות להוציא עיסוקים מליבת החברה קוסם לה והיא ממשיכה למעגלים פנימיים יותר כמו שרות הלקוחות הנמסר לחברה המתמחה בשירות טלפוני. רק את העניינים הסודיים והמקצועיים מקפידה החברה תמיד לשמור אצלה.

והנה, הממשלה בוחרת בדרך דומה. כצעד המשך של תהליך ההפרטה שהוציא אל השוק האזרחי התחרותי שפע של חברות ממשלתיות כמו בזק, חברת התקשורת (ולא הוציא גופים כמו רשות הנמלים), מפריטה הממשלה בהדרגה שירותים בסיסיים כמו שירותי רווחה, תעסוקה (תכנית ויסקונסין) וכליאה (תכנית שנתקעה). הממשלה הולכת ומתכווצת אל עסקי הליבה שלה – למשול, לא לשחק. והנה, אפשר לראות בקניית יעוץ אסטרטגי, תהליך אאוטסורסינג של עבודת החשיבה והתכנון. יֵשבו גדולי המומחים ויתכננו את המדינה.

הרעיון, מצד שני, קורץ למדי. הרי בתוך התוהו ובוהו המדכא שבמקומותינו אנו מייחלים לסוג של ועדה קרואה, של כח עליון רב חכמה ומעש שיקח סוף סוף את המושכות. אולי אלוהים ירד אלינו, או יושב המנדט הבריטי. והנה, יש כאן צעד קטן, של מסירת האחריות והכורח לנהוג בחכמה לידיו של מעין מבוגר אחראי. במקום להתעצב על כך שהממשלה והנבחרים לשלטון אינם מסוגלים לבצע את תפקידם והולכים לשכור עובדים זרים, אפשר רק לשמוח.

אלא שהשמחה מוקדמת. לצערנו אנו מכירים היטב את המרחק שבין עצה נבונה ובין ישומה. ארונות הממשלה מתפוצצים מניירות ותכניות טובות שהוכנו על פי בקשה מיוחדת. הרי לא בכדי קיים המושג של "נקבר בוועדה". כל נושא שמבקשים להמנע ממנו, מעבירים לוועדת מומחים (סוף סוף פונים למומחים) והם ידונו ויציעו את ההצעה הטובה ביותר. הדיונים באותן ועדות נתקעים, ואם מוגש בכל זאת דו"ח ובו הצעות ותכניות, סופו להזרק לאחת המגרות. ולא תמיד לרעה. לא מעט תכניות שכן מיושמות מתגלות כקטסטרופה של מומחים שהגו תכנית נפלאה בתחום בו אין להם מושג (זוכרים את ועדת דברת למערכת החינוך?).

למה אפשר לצפות מהתכניות של ראנד? תכניות שנערכות באמת באמת על ידי גדולי המומחים והמוחות בעולם. לתכנית הכי טובה, לא פחות. סוף סוף הולך ונהגה העולם המושלם, המדינה האידיאלית, חלומם הרטוב של אפלטון וממשיכי דרכו. בעבור חופן של אי אילו מליוני דולרים נקבל את התכנית לבניית המדינה האידיאלית. אולם יש כמה עניינים שמציקים לי. כי אם נניח שכל המדינות מעוניינות בטוב ביותר לעצמן ולתושביהן, וכולן יפנו לחכמי ראנד, יקבלו הממשלות תכניות דומות למדי (אולי אפילו יתגלה מקרה של copy-paste, ושר התחבורה של בלארוס יופתע לגלות בתכנית העתידנית של מינסק כי מומלץ לפצל את חברת אגד). הנה, כך פועלת הגלובליזציה. תאגיד ענק ויעיל מכתיב כללים אחידים של מצוינות וערכים ודוחק את הנורמות הישנות. רשת שופרסל חיסלה את המכולת השכונתית, ואחר כך באה מקדונלד העולמית שבלעה את הבורגראנצ'ים המקומיים. כל המדינות יהיו דומות, כפי שכל ערי השינה מבית היוצר של אדריכילי הערים דומות זו לזו. ואף יהיו ישנוניות כמותן, מדינות-שינה.

האם העולם הולך לקראת שנת חסד? מוקדם מדי להספיד. התכנית לא כל כך מעשית. מדוע? הנה בקצרה סיפור מרתק ששמעתי פעם ברדיו, המגלה איך הגיע הדשא הראשון לארצנו. בתום מלחמת העולם הראשונה, כשהבריטים הפכו לאדוני הארץ, הקימו לצבאם מפקדה בצריפין. והדבר הראשון היאה למפקדה בריטית הלא הוא כר הדשא. אלא שבארץ השחונה לא צומח דשא. הביאו השליטים החדשים פיסות דשא קוקויה מערבות קניה ושתלו במפקדה. הפועלים המקומיים, בני ראשון-לציון, חמדו להם פיסות דשא קטנות והביאו לגינת ביתם. והיתר הסטוריה (שאולי מגיעה לקיצה עם גזרות הבצורת והמים. מעניין מה יגידו על זה חכמי ראנד). ומה מוסר השכל? הבריטים, בצלמם ובדמותם בנו את הארץ המזרח תיכונית. בדיוק כפי שעשו בהמשך הציונים, בוגרי מזרח אירופה. השיטה עובדת מצויין בחלל הריק, וראה כיצד נולדה ניו-אינגלנד בוואקום האמריקאי (שנוצר בפעולת שאיבה קלה של אינדיאנים עודפים). אולם במקומות מאוכלסים, לא הצליח הקוקויה להקלט. עם כל המורשת הבריטית, הודו נשארה הודו. ושום תוכנית עבודה רב-שנתית ואסטרטגית לא תהפוך את הודו לבריטניה. בינינו, גם להרצל הייתה אחלה תוכנית להקמת בית יהודי. שום תכנית לא תצליח לפעול כנגד הטבע האנושי, והטבע האנושי הוא הנתון המקומי הראשון. (נכון שמלכתחילה הוא מושפע מהמקום ומהנוף, אך כפי שראינו , באמריקה ובאוסטרליה, התוכן האנושי יכול להיות מיובא במלואו). בכל תכנית רב שלבית, רב-שנתית, רב-ערוצית, הדרגה הראשונה, נקודת המוצא, האקסיומה היחידה, היא העולם האנושי.

כדי ליישם בהצלחה תכנית טובה שהגו אירופאים מחונכים, בני תרבות המערב, דרושים אירופאים מחונכים. במילים אחרות, שוויץ יכולה ליישם במלואה תכנית כזאת. מצד שני, בדיוק מאותה סיבה ששווייץ יכולה - היא לא זקוקה לתכנית.

אבל מה אני יודע?

בית האופרה, האנוי, ויטנאם

אגב, לפני כחמש שנים הכינו בראנד תוכנית למדינה פלסטינאית. (התכנית עדיין ממתינה לאישור במינהל)