כל הדברים גדולים כקטנים

מה הבעיה? למה חייבים לגור בתל-אביב? למה לא לגור בלוד? 20 דקות נסיעה (נגיד)? למה כל מי שעובד בתל-אביב חייב לגור חמש דקות ברגל מהעבודה? קצת תחבורה ציבורית טובה, וכולם יכולים לגור בפריפריה, לשלם חצי שכר דירה או פחות, ולהגיע לעבודה תוך 20 דקות.

מה הבעיה הגלומה בהצהרה הזאת? שאתה יוצא מהבית כדי להגיע לעבודה ואחר כך חוזר הביתה. שהעיר הנחשקת היא מקום העבודה האולטימטיבי המובן מאליו, והמטרה בחיים היא לצאת, להגיע לעבודה, לעבוד, לעבוד, ולחזור הביתה. והעבודה אם כן היא הערך, היא המטרה בחיים, היא העניין שלשמו עוזבים את חדר השינה והסלון. ולא, חלילה, שהעבודה היא אמצעי, כלי או רכב, שעל גבו נוסעים כדי להגשים מטרות אחרות. שהחיים הם בעיקר מה שמחוץ לשעות ומקום העבודה. שעל כן, אולי בעזרת התחבורה הציבורית המפוארת אפשר יהיה להגיע תוך 20 דקות ללוד, לעבוד, ואז לחזור הביתה, ולחיות בעיר שבה אפשר ורצוי לחיות (למי שמעדיף ובוחר בחיים שכאלה).

ההעדפה לתל-אביב כמקום חיים ולא כמקום עבודה היא העדות המוצקה לכשלון של כל התכנון העירוני והחברתי שלא הצליח ליצור עוד תל-אביב ולו קטנה. שחילק את החיים לשינה, למגורים ולקניונים ומרכזי מסחר ולא יצר בחמישים השנים האחרונות מרחב אורבני שיש בו שילוב של הכל. כי מי שרוצה עניין מחוץ למרפסת ביתו רוצה לתל-אביב. (והכותב, בגלוי נאות, חי בכפר ולא רואה נפש חיה).

ובכלל, מה משמעותם של כל גלי המחאה, שהם באמת כגלי הים, באים זה אחר זה אחר זה אחר זה? ומה משמעות הדבר כי "הממשלה מתכנסת" לדון בפתרונות לבעיות שהועלו? המשמעות היא שהממשלה, הממשלות, לא עושות דבר, מזניחות, לא מסוגלות לקבוע בעצמן סדר יום, לעסוק בדברים החשובים, להתמודד עם בעיות, (לא לפני שהן נוצרות, זאת כבר דרישה מנהיגותית מעל ומעבר, אלא כשהן צפות ומתבררות) ובמקום, מעדיפות לחכות עד שיקומו אזרחים מיואשים ויגדירו את סדר היום של היאוש.

ומה יהיה בסופו של דבר? כיצד ישפיע כל הגל הזה על השלטון ועל המתרחש? לא ישפיע. כי שוב, כל הגלים שאנו רואים, הם שוב אותם חמשה עשר מנדטים פלוס מינוס, אלה שהיו פעם ד"ש ופעם מפלגת המרכז ושנוי והקשישים וקדימה. אלה שפעם עוד הצליחו לגעת בלשון המאזניים והיום אבדו את כוחם המכריע. ובבחירות, מה שהיה הוא שיהיה, רק קצת יותר. וראו את הדי השמחה ואדי שכרון הכח העולים מהצד המנצח, השלטון, זה שמוליך היום את קרקס החוקים ואת חוקי הקרקס. המכנה המשותף היחיד בינם לתנועות המחאה הוא האוהל. התחריר האחרון שלנו היה של מוטי אשכנזי.

מילה בעניין חוק החרם. חשבתי לכתוב, נגיד, שאלמלא החוק החדש הייתי קורא להחרים את מוצרי המפעל הזה ושרותי החברה ההיא (לא שאני יודע איזה), אבל אסור לי, אני עובר על החוק, ולפיכך אני נמנע מלקרוא לחרם שכזה. אלא, שקראתי שעל פי לשון החוק, גם מי שדבריו יש אפשרות סבירה שיביאו להטלת חרם, עובר עליו, כך שגם נוסח מתחכם שכזה היה נחשב לעבירה ואין לי אלא להמנע אף מהם. אולם, בעוד שעד היום לא כל כך פשפשתי ובדקתי איזה מפעלים שייכים להתנחלויות, ומן הסתם לא החרמתי אותם, הרי שהחוק הכוחני והמקומם בדיוק מהווה תמריץ לכך. אם לא לקרא לחרם, אולי להשתדל, כמחאה, להחרים באופן אישי. אני בטוח שיש רבים, שרק בעקבות החוק הזה וכתוצאה ממנו שוקלים להחרים. הנה אם כן, יצא שהחוק, כאפשרות סבירה וצפויה, דווקא הוא שמעודד את החרם הזה, ולכן, כלשונו של החוק – הוא, והמחוקקים שקבעו אותו והצביעו בעדו, הם העוברים על החוק ורק צריך מי שיקום ויתבע אותם.