כל הדברים גדולים כקטנים

נכשלתי בגדול

נכון שאני לא היחיד. אני חושב שאף אחד לא חזה את עצמתו וכוחו של גל המחאה. בדיוק כפי שלא חזו את ההתעוררות בארצות ערב (ובניגוד למשל לאביב העמים של מזרח אירופה ב-1989 שהיה תמיד צפוי - למעט העתוי, ממש כמו המשבר הכלכלי העולמי). הדברים אינם צפויים מכיוון שאפילו המשתתפים המניעים את התהליך אינם יודעים דבר. אף אחד לא פועל על פי תכנית שהוכנה מראש. אין תכנית. אין כוונות. יש רק מנוע ודלק. ובכל זאת, גם כשהמחאה התחילה לנסוע, לקח לי הרבה זמן להבין את גודלה וחשיבותה. לא הבנתי מה קורה סביבי, ובכך נכשלתי. עכשיו אני מחכה לטוב. אולי נצליח ("נצליח" אה?, עוד טרמפיסט עלה על הגל?)

אופוזיציה

אחוד המאפיינים אופוזיצה הוא שאין לה מרכז כובד. אין לה שום דבר משותף. היא מאוחדת רק סביב ההתנגדות. הממשלה נאלצת לבחור באג'נדה אחת ולפעול על פיה. אופוזיציה תוקפת ומתמקדת מהקצה הימני והשמאלי כאחד. כל צד מציע פתרונות הפוכים לגמרי, אך כולם מצביעים על נקודות הכשל של הממשלה. תנועת המחאה היא אופוזיציונית במהותה. היא מתבזרת על פני תחומים נרחבים, דיור, לומודים, עבודה, הורות, רווחה, רפואה. הדיון סביבה רחב כל כך עד כי בכל נושא, נניח הדיור, אפשר לשמוע ולקרוא עשרים מאמרים שונים שכל אחד מציע פתרונות שונים לגמרי (וזה רק מאלה שבעד המחאה). המחאה לא באה להציע פתרונות, ולא לספק אלטרנטיבות. היא תוקפת מכל הכיוונים בו זמנית. זה כוחה וזאת הסיבה שאי אפשר לכבות אותה. הפתרונות בסופו של דבר יוכלו לבוא רק ממי שמחזיק בשלטון. המחאה היא סוף סוף התעוררות השוט הדמוקרטי – מי שביקש וקיבל את השלטון שיעשה את העבודה, ולא - יחטוף.

השיטה הותיקה של כל שליט לחיסול התנגדויות היא הפרד ומשול. להפריד. להציע לזה או להוא פתרון מקומי לבעייה שלו וכך להוציא אותו מהמחנה. המחאה הנוכחית היא מחאת החיבור. כל הזרמים והבעיות שאין ביניהם לכאורה שום קשר ישיר מתחברים לגוף אחד. זאת השיטה להכות את מי שמנסה למשול בעזרת הפרדה.

עודף

מה שמשותף לכל מי שתומך במחאה הוא התחושה שמשהו מסריח כאן. שיכול להיות בסדר אבל המערכת דואגת לדפוק אותנו. הבעיה שתמיד מדובר בתחושה ומאד קשה לשים את האצבע. ואין הכוונה (הפעם) לשחיתות שלטונית, לשוחד, לנפוטיזם, לתן וקח מתחת לשולחן. מדובר באופן שבו השיטה, באופן חוקי וכמעט גלוי מבצעת את זממה. (למה הכוונה כמעט גלוי? לדוגמא, תקציב המדינה שהוא ספר בלתי קריא בן אלף עמודים שחברי הכנסת, מוכשרים ועילגים כאחד נדרשים לאשר בחקיקה תוך יום יומיים.)

הנה סיפור מאלף שמופיע בדה-מרקר. הוא חשוב מאד כי הוא דוגמא אופיינית לשיטה, ולא פחות מכך למקום החיובי שיכולה למלא התקשורת.

בסיום השנה התקציבית נשארים עודפי כספים לא מנוצלים במשרדים השונים. לפי בקשות האוצר, הכספים העודפים מנותבים לשימושים חדשים. מסתבר שהשיטה מנוצלת כך. קוברים בתקציב סכומים גדולים שלא ינוצלו, ובסוף השנה אפשר להעביר אותם לאן שהתכוונו מראש אבל לא העזו.

משרד השיכון למשל, שתקציבו למעלה מ-7 מילארד שקל השתמש בפחות ממחצית מהכסף! תאמרו, חסכון התקציב הוא דבר טוב, אבל הנה ההסבר.

מדינת ישראל, בדאגתה למחוסרי הדיור, מקצה בכל שנה  מאות מליוני שקלים לסיוע בהלוואות לדיור. הכספים למשכנתאות מחולקים על סמך קריטריונים קשיחים, ובהם – הריבית, 4%, שהיא יקרה יותר מהריבית בשוק החופשי. התוצאה – רב כספי הסיוע נותרים ללא שימוש. האוצר יכול להמשיך ולטעון "הקצנו 785 מליון שקל, תראו כמה אנחנו נדיבים והוגנים". רמייה במסווה של רווחה.

הפנתרים

כשגולדה אמרה שהם לא נחמדים רבים הסכימו אתה. הפנתרים יצגו מחאה חברתית של השכבות החלשות, המקופחות, העניות והמדוכאות ביותר. הם היוו מרד של השכונות, הסלאמס, עולם תחתון שמלמטה נושא עיניו אל השלטון ואל השכבות החזקות שמהן הוא ממודר. לפיכם יש להתגונן מפניהם ולהזהר מהם.  היה קל מאוד להסיט, אם צריך, את רגשות הציבור השבע, הקובע, את השדרה המרכזית - כנגדם. הפעם, זה המרכז שמוחה. המרכז האיכותי, הנושא בכל הנטל. אי אפשר לרדת עליו. הוא זה מסתכל בממשלה מלמעלה. אין מעליו שכבות של ציבור אחר. רק קומץ של מקורבים. כך הצליחה בזמנו מחאת מוטי אשכנזי. מרכז הכובד של העם בעט בממשלה.

וממל"ב

הממשלה החליטה על חיסול הבירוקרטיה, וטוב שכך. הבירוקרטיה, ידוע לכל, היא צרה צרורה האוכלת בנו בכל פה. כבר מחר מתחילים. אבל חייבים להבין שחיסול הבירוקרטיה אינו יכול לקרות מהיום למחר. זהו תהליך שלוקח שנים. הרבה שנים. ועדת המומחים המיוחדת לחיסול הבירוקרטיה כבר יצאה לדרך, והם ימצאו את הדרכים היעילות ביותר ליישום, וימליצו לממשלה. והממשלה תאמץ את ההמלצות, ותחוקק את החוקים לחיסול הבירוקרטיה. ואז, היא תחוסל ותראו כמה טוב יהיה. רק סבלנות חברים.