כל הדברים גדולים כקטנים

בעת שנמתי בהתעמקות בשבת אחר הצהרים הסתיר כדור הארץ את אור השמש והחשיך את הירח שהקדים לזרוח. כך, מרב יסודיות, שכחתי לגמרי את דבר הלקוי המיועד ולא חזיתי בו, למרות שהמדענים יכולים לחזות את בואו אלפי שנים מראש. גם את עניין פרס הנובל, שהענקתו למדענים גם היא היתה צפויה, שכחתי, אלא שבסופו של דבר, כשהתעוררתי באיטיות והדלקתי לתומי את מכשיר הטלויזיה, הגעתי ממש בזמן, רגע לפני לחיצת היד לפרופסור שכטמן שלנו.

בניגוד לטקס האוסקר, התוצאות כבר ידועות מראש, אך בדומה לאוסקר, העניין וההחלטה לשדר תלויים בנוכחות הישראלית בטקס (אם כי, למען ההגינות, יש לציין שאת טקסי הענקת האוסקר משדרים אצלנו גם ללא נוכחות של מועמדים משלנו). באופן משמח, טקס הנובל עומד בקריטריונים לשידור לעיתים קרובות, ובתשע השנים האחרונות זכו לא פחות מששה מדענים ישראלים בפרס, מה שמעניק כבוד גדול למערכת החינוך והאקדמיה בישראל של שנות השישים והשבעים.

בתקופתה הטרום מדעית הצטיינה ישראל בפרסים בתחום השלום - לא פחות משלושה זוכים. יהיה מי שיטען כי יש כאן מצב לא הוגן, כמו התלמיד המופרע בכתה, שיום אחד, כשהוא לא מפריע, זוכה לפרס מידי המורה. כלומר, בשביל שלום צריכים מלחמה. מכל מקום, הפרסים נִתנו ומונחים בארון (יחד עם חלק מהזוכים). פרס ורבין, שיחד עם ערפאת זכו בפרס על סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ובגין, יחד עם סאדאת, על השגת השלום בין ישראל ומצרים (שחייבים להודות, עד רצח סאדאת, היה אמיתי לגמרי). בהזדמנות זאת, כאשר דנים בפרסי נובל לשלום-בטרם-עת, חייבים להזכיר את לה-דוּק-טוֹ, איש הוייטקונג, שיחד עם  הנרי קיסנג'ר זכה בפרס על סיומה של מלחמת ויטנאם, אולם סרב לקבל אותו, בנימוק המוזר שהמלחמה לא באמת הסתיימה. עוד נשוב אליו, ורק נציין, שבינתיים, המלחמה ההיא הסתיימה לגמרי.

הישראלי הראשון אי פעם הוא חתן פרס נובל לספרות, ואיננו, כמו שבאמת נוטים רבים לחשוב, עמוס עוז. ש"י עגנון הגדול הוא הזוכה (למרות שמסיבה כלשהי צרפו אליו שותפה ושלא כמו בפרסים לכימיה או רפואה, לא מדובר בעבודה משותפת על אותה היצירה). ישראלי אחר שלא זכה בפרס בספרות הוא הסופר והסטיריקן אפרים קישון. למרות הצלחתו הרבה בחו"ל הוא נפסל לתואר מסיבה פרוזאית ומפתיעה שאפשר לעמוד עליה כאשר צופים בטקס ורואים את מלך שוודיה. אפרים קישון הוא מלך שוודיה ומלך שוודיה הוא אפרים קישון ולכן הוא לא יכול להעניק לעצמו את הפרס. מי שכן זכה בנובל לספרות אך מסיבות אידיאולוגיות סרב לקבלו הוא הסופר והפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר שגם אליו נחזור בהמשך.

הפרס נקרא על שמו של אלפרד נובל, מדען שוודי שהמציא את הדינמיט. הוא עשה הון רב מהמצאתו, אך הזדעזע מהשימוש לרעה שנעשה בה ומכמות האנשים שההמצאה הביאה למותם. לפיכך, תרם את הונו לקרן שתעניק בכל שנה פרס למדענים ואנשי רוח שעבודתם מקדמת את המדע והשלום. במהלך השנים זכו בו מדענים חשובים ששינו, כל אחד בתורו, את העולם בו אנו חיים. בתוך כך, הוענק הפרס כמעט לכל המי ומי שמחקריהם אפשרו את בניתה של פצצת האטום. בניגוד לדינמיט, אף אחד מהממציאים לא התעשר מהמצאתו, כך שלא נוסדה קרן חדשה שתעניק פרסים עוד יותר חשובים. באופן אירוני במיוחד, הפרס האחרון בכימיה שניתן טרם בנייתה והטלתה של הפצצה הראשונה, הוענק ב-1944 למדען גרמני בשם אוטו האן "על גלוי הביקוע של גרעיני אטומים כבדים". למען ההגינות יש לומר שהאן התנגד הן למשטר הנאצי והן לשימוש בפצצות האטום ונמנה על קבוצה לא קטנה של מדענים אשר לאחר שזכו בפרס, ולאחר שהבינו את התוצאות ומשמעותן, פעלו באופן נמרץ נגד החימוש הגרעיני. במעין מיחזור, זכו מספר מדענים בפרס נובל לשלום על פעולתם זאת.

הזכרנו את לה-דוק-טו וסארטר שהחרימו את הפרס, והדבר מעורר אצלי שאלה, מי הבא בתור? כי בטקס בו צפיתי בטלוויזיה שולבו קטעי מוסיקה בביצוע התזמורת המלכותית של שוודיה, ומיד לאחר לחיצת היד לפרופ' שכטמן השמיעה זמרת נאה אַרְיָה נאה עוד יותר מִשֶל פוצ'יני. והשאלה הנשאלת, האם נציג אותנטי דיו של היהדות הדתית החדשה , לו זכה בפרס, היה מחרים את הטקס ומבקש בנימוס להפנות אותו לכיתת היורים הקרובה, או שהיה מסתפק בהחרמה מנומסת, ויחד עם בני משפחתו היושבים באולם היה קם ויוצא מהטקס לחמש דקות, ולא היה קורה שום דבר. שום דבר לא היה נגרע מכבודו של אפרים קישון, אבל חשוב להודיע מראש, כדי להושיב את בני המשפחה בקצה השורה, כדי למנוע את אי הנוחות שתגרם בכל אריה, כאשר בני המשפחה יבקשו לצאת, ושאר היושבים בשורה יצטרכו בכל פעם לקום כדי לפנות להם מעבר.

אפרים קישון זוכה בפרס נובל לספרות

מלה אחת ברצינות על עבודתו של פרופסור שכטמן. אמנם את הפרס הוא קיבל על תגליתו שהתגלתה כחשובה, אך הישגו הגדול אינו באותה תגלית. התגלית סתרה את כל מה שהיה ידוע ונהוג לחשוב, ולפיכך נדחתה בבוז על ידי חשובי המדענים בתחום (החשוב שבהם הוא ליונס פולינג שזכה בשני פרסי נובל. הראשון לכימיה והשני לשלום, על פעולתו למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני). מול כל אלה שכטמן התעקש, וזאת מסיבה פשוטה – הוא האמין למראה עיניו ולא הביט דרך המשקפיים של הדעה המוקדמת. כך חייב לעבוד מדען אמיתי ואדם ישר, והדרישה הנראית פשוטה איננה כזאת כלל, וראה את כל חכמי המודיעין שלא ראו את מה שמונח לפניהם ערב מלחמת יום-הכיפורים.

ומלה לא רצינית –

איש אחד מגיע הביתה ומוצא את אשתו בזרועות חברו הטוב.

פונה אליו החבר: "לפני שאתה מתרגז, שאל את עצמך למי אתה מאמין – לעיניים שלך, או לחבר הכי טוב שלך".