לשאלה האם ארצות הברית היא באמת ידידת
אמת ובעלת ברית בלתי מותנית של ישראל יש תשובה פשוטה, ובסגנון היהודי, התשובה היא
בשאלה. האם ישראל נמנית על המדינות שאזרחיהן חייבים להוציא ויזה כדי להיכנס
לארה"ב?
עכשיו נפנה מבטנו לרגע לארץ רעה מאד.
מצפון. ונגלוש אחורה בזמן, חמישים שנה. בדיוק לפני חמישים שנה, חודש ויום, ב-18
במאי 1965, הוצא להורג בסוריה המרגל הישראלי אלי כהן. בניגוד למה שהיה נהוג
במדינות מתורבתות, שם מרגל היה במידה מסויימת בעל מעמד של שבוי מלחמה שדינו לסבול
ואחר כך להיות מוחלף, בניגוד למה שהיה נהוג במדינות מתורבתות, שם היתה השפעה למחאה
ציבורית ולגיוס של אנשי שם ואפשר היה לארגן עסקה מסובכת שתציל את חיי המרגל תמורת
חבילת הטבות מרשימה, אי אפשר היה להזיז את סוריה מדעתה ואלי כהן הוצא להורג בכיכר
העיר.
לעומת זאת, בארץ הטובה, בארצות הברית של
אמריקה, כמה שנים קודם לכן, נידונו יוליוס ואתל רוזנברג למוות בעוון ריגול. ז'אן
פול סארטר, פאבלו פיקאסו, ברטולד ברכט, ז'אן קוקטו, פרידה קאלו דשיאל האמט ופריץ
לנג היו בין גדולי הפרו-קומוניסטים שמחו נגד פסק הדין (ובכך אולי דווקא העלו את
חמתם של המאשימים), אבל גם תחינותיהם האפיפיור ואלברט איינשטיין לא הועילו. היום
לפני 62 שנה, ב-19 ביוני 1953 הוצאו השניים להורג.
שננצל את ההזדמנות שהזכרנו את פרידה קאלו?
ההשוואה בין שני הסיפורים ושתי הארצות
כל כך מתבקשת שהנה באה וצצה שאלה שאני חייב לשאול את ההיסטוריה. נניח ומזימתם של
הקומוניסטים היתה נכשלת והנשק הגרעיני היה נשאר נחלתה של ארה"ב בלבד. האם
יתכן שהמלחמה הקרה הייתה מתלהטת לכדי כמה מיליוני מעלות? האם מרגלי האטום הצילו
בעקיפין את העולם משואה גרעינית? רבים כמובן ידחו בשאט נפש את הרעיון שמדינה
כארה"ב תשתמש בנשק גרעיני בזמן מלחמה ויכנו אותו בלתי מציאותי ובלתי אפשרי.
אבל העובדה האירונית שהאיש שהמציא את פצצת המימן הרוסית זכה בסופו של דבר בפרס
נובל לשלום בכל זאת מעוררת מחשבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
