כל הדברים גדולים כקטנים

והכי מרגש היה כשהוא אמר "השיר הזה לג'ורג'" ושר את  Something. ברקע ראו את ג'ורג' צעיר ומחייך. והיו ביטלס.

לפני כמה שבועות, הבן שלי אמר

"אבל זה הביטלס. אבל זה פעם בחיים"

והקשבתי, והשתכנעתי, והיינו.

כל המשפחה.

לפני שבוע. בדיפ פרפל.

ואתמול.

בפול מקרטני.

ולא הצטערנו לרגע.

ועד עכשיו אני קורא כל מילה שנכתבה ומקשיב לכל מילה שנאמרת על ההופעה אתמול. כאילו למשוך ולמצות עוד קצת. ועוד קצת לשמור על אותו קשר עם מי שהיה ולהרגיש שוב.

פתיחה.

שעות של המתנה. קפיץ שנדרך. פתאום, על הבמה אתה שומע את הביטלס. על אמת. נס. אחר כך, הכל כבר קורה מעצמו.

משהו על המחיר.

הוא גבוה, ומזל שהבן שלי שכנע אותי. בסופו של דבר, הופעה מוסיקלית טובה היא אחת התמורות הטובות ביותר שאפשר לקבל על כספך (במיוחד ודווקא אם עבדת קשה כדי להרוויח אותו). זאת חוויה לכל החיים. אם אתה מתלבט על מה להוציא חמש מאות שקל, על הופעה, או נניח על לילה בצימר, היה סמוך ובטוח, שברבות השנים, בדיעבד, לא תצטער אם בחרת בהופעה. מה שכן מפריע זה העושר העצום הנופל בחיקו של הפרפורמר. חמישה עשר מיליון במקרה הזה. התשובה לכך פשוטה. תורידו ותצרבו. שלמו על הופעות - שאין להן תחליף, ואת המוסיקה בבית תורידו בחינם. נשמע לי יותר מהוגן. וכל מי שהתלבט והתלבט עד שהחליט, בטח נהנה כפליים, כי החלטה נכונה יותר מתגמלת אם ההתלבטות היתה קשה.

משהו על הנסיעה.

נסענו הלוך ושוב ברכב פרטי. האזהרות על הצפיפות כנראה עשו את שלהן. מעולם לא הייתה הכניסה לתל-אביב קלה כל כך. נסיעה חלקה עד לפארק, חניה בחניון קטן, קרוב לכניסה. יציאה, חזרה לחניון, ונסיעה פשוטה וחלקה הביתה.

משהו על הצפיפות.

היה צפוף מאד מאד מאד. שלוש שעות לפני ההופעה, ובמקומות רבים לא היה מדרך לכף הרגל. ממש כפשוטו. נשבענו, ככל שהלכה והתארכה ההמתנה הצפופה, ששוב לא נחזור על הטעות, ולעולם לא נלך להופעות בפארק. מכסימום לקיסריה, עם מקומות מסומנים. הכל נשכח עם הצליל הראשון. הביטלס - ואתה מתלונן על צפיפות?

מי שלא השתמש בסלולר (ע"ע) כדי לחבור לחבריו מצא אמצעים יצירתיים כדי להראות מרחוק ומכל כיוון בתוך ההמון הסואן.

משהו על הסלולרים.

מעבר לתפקיד המסורתי של התחליף למציתים שכולם מניפים, אין לתאר הופעה כזאת ללא הסלולר, ואין לתאר את המאזן השנתי של חברות הסלולר ללא ההופעה. החל מהגוש האנושי הצפוף, שבו איש מנסה למצוא את אחיו, ואין שום סכוי ללא מכשיר קשר,  בשידור חי, עם הוראות ותיאורי מיקום. (האמת, שדווקא יש, ועובדה שהצלחתי כך למצוא את הבן שלי בתחתית ערימת השחת). בעצם, במקומות הצפופים במיוחד (ע"ע צפיפות) גם לא ניתן היה לשמוע דבר, והמברק הישן והטוב חגג את שובו, כקרוי ס.מ.ס. ובזמן ההופעה, מי שמפרגן לחברים שנשארים בבית, כמו מי שרוצה לעורר את קנאתם, מתקשר ומשאיר בשידור חי את פול מקרטני (ולא ברור למה חברות הסלולר לא הציעו את השרות מלכתחילה. חייג ושמע). בצמוד אלי חגגה קבוצת צעירים מקנדה, שבאו לשמוע את פול מקרתני בתל-אביב (SHALOM TEL-AVIV ), וגם הם, בשידור חי התקשרו הביתה.

משהו על הביטלס.

קיבלנו ביטלס. לא רבע ביטלס, כי זאת שאלת שחור לבן. כן לא. היה ביטלס או לא היה? היה.

משהו על החוויה.

עד כאן. זה לא במילים. תקראו אצל אחרים. הכל נכון.

האנגאובר

יום המחרת, כולו, תחת רושם ההופעה. קורא מה שנכתב. שומע ביטלס. מעכל. אני חושב שעכשיו אני באמת בשל ומוכן ללכת להופעה. אה, הייתה כבר? חבל. התאים לי.

עוד משהו.

אם אותו המקום, הציוד הסאונד והלהקה, אותו הקהל, אותו הזמן. אם היה שר שירים אחרים, או של אחרים, כל זה לא היה שווה. ואם מישהו אחר, זמר מעולה ולהקה פיצוץ היה מבצע את השירים האלה, כל זה לא היה שווה. זה רק השילוב הזה. כי מי יכול לשיר שירים של הביטלס, לא קאוור ולא פלייבק, שירים של הביטלס אבל שלו. בלי ההיסטוריה אין היסטריה. וזאת אחת ההזדמנויות המעטות שהגיל המתקדם הוא דבר לשמוח ולהתפאר בו. היי, אני שמעתי את הביטלס ברדיו בזמן אמת. הייתי כאן בסיקסטיז.

Imagine

 דמיינו שכל הביטלס עדיין בחיים. דמיינו שהם מתאחדים למסע הופעות אחרון. דמיינו את הביטלס, הארבעה, מגיעים לארץ להופעה.