כל הדברים גדולים כקטנים

אחד הדברים שהרשימו אותי בביקור הראשון בחו"ל היה התור הארוך בכניסה למוזיאון.  היה זה מראה מעורר קנאה. רק בחוצלארץ אנשים עומדים בחוץ וממתינים בסבלנות כדי לקנות כרטיס ולהכנס לתצוגת אמנות. לכן מאד שמחתי כששמעתי על התורים הארוכים לתערוכה של צדוק בן-דוד במוזיאון תל-אביב. לא משנה מה הסיבות ומי העומדים בתור – כאשר בכניסה למוזיאון משתרכים תורים ארוכים, כאשר אנשים ממתינים שעות כדי לחזות בתערוכת פיסול במוזיאון, זהו חג לתרבות. מאותן הסיבות אני דווקא שמח על מבצעי הארבע במאה בחנויות הספרים. כשקונים קילו אלתרמן, בעיני, יותר משבא אלתרמן אל השוק בא השוק לאלתרמן וזהו צעד חשוב בדרך למקום כלשהו.

יצאנו איפוא גם אני וזוגתי ושמנו פעמינו לעיר הגדולה. לפני שבאנו בהיכלי הרוח עוד ישבנו בנחת ומילאנו את כרסנו כדי לאפשר התבוננות מתוך רגיעה. שלושה ימים לפני הסגירה, בשעה חמש הגענו למוזיאון, ניגשנו לקופה, קנינו זוג כרטיסים ונכנסנו. למרות זאת, אני מאמין שכל הדיווחים על התורים היו אמת לאמיתה, כך שיכולתי רק לשמוח כפליים.

אני בטוח שרבבות המבקרים בתערוכה הגיעו אליה רק על פי מה ששמעו, על פי יחסי הציבור, על פי הטרנד ואפילו על פי חוק העדר שהפעם הוביל אל היכלי התרבות. הרי פרט לרבים שחזרו פעם שניה, הרב הגדול החליט ללכת לפני שראה את התערוכה. אבל באותה מידה של ביטחון אני יכול לומר שהמבקרים בתערוכה זכו לחוויה מיוחדת וקיבלו תמורה מלאה להמתנה הממושכת. למרות שמדובר בתצוגה של פסלים דוממים, שהמפגש עימם עובר כולו בחוש הראייה, הביקור והצפיה הם חוויה מעוררת לא שגרתית.

החלק הראשון של התצוגה הוא אוסף של פסלי ברזל. בן-דוד מצטרף לשורה ארוכה של אמנים היוצרים יצירות פיסול ע"י חיתוך של לוחות ברזל גדולים, ובארץ מוכרות במיוחד עבודותיו של קדישמן. הפסלים הללו הם למעשה יריעה, יצירה דו מימדית המונחת לפנינו, ואיכותה הציורית משתווה לזו הפיסולית אם לא למעלה מזה.

בן-דוד הולך צעד אחד הלאה מזה. יצירותיו כבר אינן הברזל הדו מימדי הכבד והנוכח. הוא הולך אל הקו. מעניין לעקוב אחר התהליך בו הפֵסֶל, התלת מימדי, הולך ומשיל את מימדיו והופך לציור. המרקם הקווי הבונה את עבודותיו של בן-דוד, למרות היותו עשוי מלוח ברזל עצום בעובי 18 מ"מ, הופך לקו הקיים בזכות עצמו. בניגוד למשטחים הגדולים המאפשרים את קיומו של מרקם נוכח שיש בו פרטים, הקו הדק של בן-דוד, על רקע הקיר הבהיר אינו מאפשר לעין שום קשר עם הפרטים שבחומר. הקונטרסט החריף הופך אותו לרישום שחור ועדין הניצב מרחף בחלל. הקיום הזה, של של הישות הדו מימדית, שהיא תמיד מדומינת, בתוך המרחב והחלל האמיתי העוטף אותנו הוא בעיני הקסם הגדול.

כמובן שיש בעבודות אסטטיקה מיוחדת, ואמירה אמנותית, ושילוב מקורי בין תחרת צלליות של ענפים כתוך ובין דמויות אנושיות כמתארים, אלא שאת אלה ניתן היה לבטא גם כעבודת רישום על הבד או הנייר. לטעמי, הסוד הגדול של החוויה הוא בפלא שבהופעת הרישום בתוך העולם האמיתי, ממש כמו בסרט מצויר, שם אפשר לצייר דלת על הקיר ומיד לעבור דרכה.

חלקה השני של התערוכה כולל הפתעה, ולכן דובר ופורט בה פחות כדי להמנע מספוילרים. באולם גדול נבנה שדה של רבבות פרחים העשויים בדיוק באותה טכניקה, אך בחומרים ומימדים עדינים במיוחד, דומים עד מאוד לפרחים אמיתיים. רבבות פרחים, שכל אחד שונה ומיוחד. פרחי המתכת שהם כעין מגזרה עדינה מסודרים כולם כשהם פונים אל הכניסה וצבעם שחור, כעיו שדה חרוך. ככל שנכנסים פנימה, מסתבר שצידם האחורי, שהיה עד עתה נסתר לבאים, צבוע בשלל צבעים. מי שעובר וניצב בחלקו השני של האולם רואה שדה רחב וצבעוני. בדומה לשדה רקפות, בעיני, היופי מסתתר רק במבט קרוב בפרח היחיד ולא בשדה כולו. רבים כנראה הרגישו כך, וכרעו בעדינות ובסבלנות בשולי השדה, מתבוננים מקרוב ומצלמים.

השבוע נכחתי בערב "בימת ספר" עם הסופר מאיר שלו. שלו סיפר מיני אגדות ואנקדוטות על עבודתו, עוד מימי "רומן רוסי", בתיעוד ובהנצחת חייהם של בני משפחתו ושל אנשי העמק בני העליה השניה. בין היתר סיפר על אחד מבני דור הנפילים, איש קטן קומה שטבע את הבטוי "פרה עבריה", שמאיר וחבריו הילדים נזהרו מאד לא להקלע לעולם לקשר עין עמו. אם לא היו זהירים או זריזים דיים נפלו בידיו, ואז – אז נאלצו לשבת בחברתו שעה או יותר ולשמוע בפרטי פרטים את תולדות הקמתו של המשביר המרכזי.

בעקבות הפוסט הקודם יסר אותי מצפוני. אנשים טובים קוראים את דברי, ואני מלעיט אותם בתקנות מס הכנסה. מאד לא הייתי רוצה שיתחילו להזהר מפני ומפני הסיפורים. לפיכך אני ממהר, ושלא כמנהגי, מוסיף מיד פוסט נוסף, שישכיח את מעשי הקודם.

על פי הפרסומים, בסוף השבוע קוראים אנשים רבים ב"ידיעות אחרונות". לטובת אותם שלא קוראים, אביא כאן בקצרה ידיעה שקראתי היום, ומאלה שכן קוראים ומכירים הייתי שמח לקבל הסבר ולהבין את הידיעה.

מסופר על הלוויתן הקטלן טיליקום מפלורידה שהרג את המאמנת שלו בעיצומה של הופעה. בהמשך מסופר כי "חקירה העלתה כי טיליקום היה מעורב בשני מקרה מוות בעבר". וכאן מובא תאורו של המקרה השני:

"ב-1999 נמצא על גבו של טיליקום חסר בית ללא רוח חיים. חקירה מדוקדקת העלתה כי טיליקום היה אחראי גם למקרה המוות הזה."

בבקשה, מישהו מוכן להסביר?

אגב בראש הידיעה כתוב כך – "אף שהלוויתן טיליקום הרג כבר שלושה בני אדם – אחת מהם שלשום – הוחלט שלא להרדים אותו למוות". מתוך הנוסח הזה, מתברר מיד מה כן היה צריך לעשות לפי הגיונו של הכותב. לוויתן מסוג קטלן, טורף שמשקלו שישה טון, ניצוד ומובא לבריכה בפארק שעשועים. שם, תוך עשרים שנה, הוא הופך לרוצח סדרתי. פעם ראשונה, שניה, שלישית. זהו! עד כאן, מסוכן מדי להסתובב ברחובות, וגם בבית אנחנו כבר לא בטוחים. מיד להרדים את החיה המסוכנת.

נקרא שוב על הרצח השני:

"ב-1999 נמצא על גבו של טיליקום חסר בית ללא רוח חיים. חקירה מדוקדקת העלתה כי טיליקום היה אחראי גם למקרה המוות הזה."

התמונה צולמה בטיול משפחתי בסי-וורלד בפלורידה. מי יודע, אולי זהו טיליקום בתמונה.

שיעורים למחר:

מחר ננעלת התערוכה של צדוק בן-דוד במוזיאון תל-אביב. הייתי. אכתוב, אבל אכתוב רק לאחר הסגירה. בינתיים – לכו לראות.

בעקבות הדיון על מרבדי הפרגים והתגובה שהזכירה את הציירים האימפרסיוניסטים הלכתי לחפש ציורי פרגים של מונה. קל מאד למצוא. עד כדי כך קל, שחיפוש קצר מעלה עשרות עותקים מכל תמונה. כאן נתקלתי בדבר מפתיע. הציור המקורי היחיד (למרות שלא פעם חזרו הציירים על כמעט אותו ציור שוב ושוב) נראה אחרת בכל תמונה. התהליך שהביא את התמונה לצג המחשב שכלל צילום כלשהו ועיבוד כלשהו, עבר בכל פעם במסלול שונה והותיר צבעים אחרים. בפעם הזאת אני מתייחס רק לשוני בצבע. בנקודה זאת ניתן לתמונות לדבר. הנה שלל דוגמאות של שדה פרגים של מונה, כי אלף תמונות כידוע שוות הרבה מילים.

לא כולנו בני אדם. יש גם את "האחרים". הם נמצאים בינינו, תמיד. צריך לדעת למצוא אותם.

כשהבן הצעיר שלי היה בן שנתיים, הוא בישר יום אחד כשחזרנו מהמעון "הנה פיל". לא אפשר היה לחקור אותו יותר מדי, ולא הבנו על מה הוא מדבר. למחרת, שוב, בדרך מהמעון הודיע "הנה פיל". וכך יום יום. ולא זו בלבד שהודיע, אלא שתמיד היה זה בערך באותו המקום. עד שהבחנתי גם אני כי עץ האקליפטוס הגדול המצל על הכביש עם הענף הבולט המושט קדימה ומתעקל מעט, דומה למדי, למרות צבעו הירוק, לאותה צורה שראה פה ושם בציורים ואשר המבוגרים קראו לה פיל. העצים, מסתבר, בעקבות מליוני שנים של קיום משותף וקרוב למדו להתחזות לחיות החיות בקרבם.

מלך ההתחזויות הוא עץ הזית שכמעט כל מבט בכל זווית מגלה גן חיות שלם, אנשים, חייזרים, חלקי גוף,

פנים, ומה לא.

ובינתיים נתמקד בחיות מכל הסוגים. חיות. ללא מילים.

והחיות כשמן כן הן. הן חיות. בשונה מרב בני האדם, מהותן היא לחיות, תמיד כאן ועכשיו. אם הן לא חיות – הן לא חיות. חוץ מאלה שחיות בתוך משהו דומם.

ותמיד זכרו - מישהו מתבונן בכם. ועוד זכרו - זה הכל אצלכם בראש.

עד כאן בינתיים. יהיה עוד פרק אחד, אבל רק כשיבוא הקיץ.

קישור לפרק הקודם.

טוב, הנה הוספה קטנה, שתדעו שזה אף פעם לא נגמר. הנה הגדלה של קטע קטן באחת התמונות שלמעלה, לאחר שעברה טיפול במכונת "מגלה היצורים".

האדם הוא חיה הניצבת על שתי רגליה. זקיפות הקומה היא כה אפיינית עד שכל יונק אחר העומד על שתיים מיד הופך אנושי בעינינו (ומצד שני, אין כמו כריעה וירידה על ארבע כדי להפוך את עצמנו לחיתיים בעינינו). הנא כי כן, הצורה הטבעית והמתבקשת ביותר כדי לאפיין בן אדם היא עמוד זקוף. כל עמוד סלע מייד נתפס כנוכחות אנושית.

כדי לזכות בהתייחסות מיוחדת נדרשת הצטיינות יתירה. עמוד הסלע חייב להיות מאד אנושי. כל מה שנחוץ הוא הוספה של ראש מובחן וברור.

הנה חבורה של אנשים נחמדים.

ראינו כיצד ציור הגלים יודע להפוך בדמיוננו לנוף מסתורי. הדמיון אינו נח לרגע ורק ממתין להזדמנות. כל בדל מראה נלקח מיד למחלקת הדמיון, שם בודקים למה הוא דומה. אם נמצא דמיון שכזה מייד עולה בדמיוננו פרשנות. הפרשנות אינה מחייבת ויכולה להתחלף מרגע לרגע, אבל תמיד, מסיבות עתיקות יומין, אנחנו מנסים לפרש כל מראה כיצור חי או אנושי. מוטב לטעות ולחשוב בטעות אבן לדג מאשר דג לאבן ויעידו כל אותם דגיגים שנטרפו ע"י האבנון.

את נוף הגלים למשל אפשר לדמיין גם כהמוני אנשים או נשים שרועים זה לצד זה. בכל מתווה מקרי אפשר למצוא צייר או פסל. לעיתים יש להתאמץ כדי לראות אך יש פעמים והמראה ברור ומרשים. כמעט בכל אתר תיירות הררי תוכלו למצוא את "הנערה המתפללת" או "הזקן הכועס". תצורות סלע ששבו את דמיון הצופים וגרמו להם לטוות עלילות.

נצא למסע קצר אל יצירות הדמיון. ככל שהדמות ברורה ומדויקת כך המראה מרשים ומפתיע, אך לא פחות מהנה לחפש ולמצוא את אלה המנסים להסתתר, כמו בציורי החידות לילדים.

התחלנו מהחול בשפת הים אז בואו נתבונן באיש הזקן של החולות

אל תחפשו אותו. הוא כבר לא שם.

הפרצוף האנושי הוא המראה רב ההבעה ביותר, על כן טבעי הוא שבכל מקום בו נביט נמצא מישהו מתבונן.

זכרו תמיד לפקוח עיניים ולבדוק היטב היטב מי מציץ בנו בסתר.

אם הם לא יתפסו אותי - המשך יבוא.